“ככה” זו לא תשובה
Belief in G-d / Essays 2019
הקדמה: הקושי לקיים מצוות ללא היגיון, ולשמוח בקיומן
טבע האדם הוא, שלכל דבר שהוא נדרש לעשות, הוא מחפש הסבר. הוא ימנע מלעשות דברים שאין להם סיבה, וגם אם יאלץ לעשות אותם, מצד שיכריחו אותו לעשותם וכדומה – הוא יעשה את הדברים ללא חשק וחיות. ולדוגמא, כשאב מצוה את בנו לעשות דבר כלשהו, הנה אם הדבר ההוא הגיוני, יעשהו הבן ואפילו בשמחה. אך אם הדבר אינו הגיוני, הבן אמנם יעשה את הדבר משום שכך צווה אביו, אך הוא יעשה אותו ביובש ובקרירות, בלי חיות וחשק.
אולם, בקיום התורה והמצוות, אנו מוצאים הנהגה מוזרה. בורא העולם צווה אותנו לקיים את מצוותיו, בה בשעה שרבות מהן הינן חסרות היגיון לחלוטין, או שההיגיון שבהן אינו מתקבל כל כך. המעניין הוא, שהבורא צווה אותנו לקיים את המצוות, בשמחה ובחיות גדולה!
אכן, ישנם רבים שטוענים במידה לא מועטה של היגיון, שהם אמנם מאמינים בא-ל אחד, אך אין הם מוכנים לקבל את העובדה שקיום מצוות מעשיות – הוא הוא שיקרב את האדם לבורא.
המעמיקים יותר, מסבירים: מילא אילו היה הבורא חפץ בפעולות רוחניות ונעלות יותר, כדוגמת מחשבה והתבוננות בגדולתו וכדומה – אז היינו מקיימים זאת. אך רצון וחפץ במצוות מעשיות ומגושמות לכאורה, כהנחת תפילין ושמירת כשרות, אינו הגיוני בעליל – מדוע שלבורא הנעלה, הבלתי מוגבל, יפריע אם אדליק גפרור קטן בשבת? וכי זה מה שמעסיק אותו?
לאור טענות אלה, השאלה עולה מאליה – כיצד אפשרי לקיים מצוה בשמחה ובחיות, בה בשעה שההסבר לקיום המצוה והתוכן שלה, אינו מובן כלל ועיקר?
נכון, עלינו לקיים את המצוות משום שכך הבורא צווה. אך עדיין – טבע האדם הוא, שקשה לו לעשות דבר שהוא אינו מבינו, ועוד יותר קשה לו לשמוח בעשייה זו. אכן, עינינו רואות שלעיתים קיום מצוות בחיות אינו דבר קל, בשונה מפעולות אחרות בהן ההיגיון בולט וניכר. אם כן, יש להבין – מדוע (חלק מ)מצוות הבורא אינן הגיוניות, וכיצד ניתן לקיימן בשמחה, בה בשעה שהסיבה לצורך בקיומן אינה מובנת כנדרש?
בשורות הבאות יוסבר, בעז”ה, מהות עניינן של מצוות הבורא כ”רצונו יתברך”, ולפי זה – הטעם מדוע אין בהן היגיון, ומדוע אין בכך כל מניעה מלקיים אותן בשמחה.
“גבול”, ולעומתו – “בלי גבול”
בכדי להבין היטב את העניין, יש להקדים ולבאר את ייחודיותו של הבורא על פני הנבראים, בכך שהוא “בלי גבול”.
כולנו יודעים שהבורא הוא בלתי מוגבל, אין סופי. אך, מה הפירוש “בלי גבול”, “אין סוף”?
ובכן: לכל דבר שקיים בעולם, יש גדר מסויים השייך לאותו הדבר באופן ספציפי, ועל ידו הוא מובדל משאר הדברים שקיימים. גדר זה מתבטא בגודל, משקל, צורה, צבע וכדומה. ולדוגמא: אילו ניקח אבן כלשהי, וננסה להגדיר אותה. הרי שהתוצאה תהיה כדלהלן – צבעה אפור, משקלה עשרה קילוגרמים, גובהה, רוחבה ועובייה מטר, ועוד. בדרך זו, ברור לנו היכן מתחילה האבן, היכן היא מסתיימת, ובמה היא נבדלת משאר האבנים והחפצים שבעולם. שהרי, האבן המדוברת תופסת את המטר המסויים בעולם, ובאזור זה בו היא נמצאת – שום דבר אחר לא יוכל להתקיים, מלבד האבן הזו.
זהו, אם כן, הגדר והמהות של האבן, ועל דרך זה יש לכל חפץ שקיים בעולם, גדר מסויים, מהות מסויימת. זהו הפירוש ב“גבול”.
לפי זה, נוכל להבין מהו “בלי גבול” – מה שישאר מהאבן אילו ניטול ממנה את צבעה, משקלה, גובהה, רוחבה, עובייה ושאר תכונותיה. במילים אחרות, נהפוך את האבן לדבר שקיים, ללא כל תכונה, גדר ומהות. זהו הפירוש ב“בלי גבול”.
זוהי הכוונה בכך, שהבורא הוא לא מוגבל ואין-סופי – הוא אינו צבוע בצבע מסויים, אין לו משקל, גובה, רוחב, עובי או כל הגדרה אחרת. הוא פשוט חסר גבול וגדר.
קיומו של ה”בלי גבול” – בעצם!
אלא, שכעת יש להבין: אם הבורא אינו מוגבל ואין לו כל גדר, אזי במה הוא קיים?
הרי, קיומו של כל דבר נמדד בגדרו ותכונתו, ודווקא על ידם הוא נמצא במקום מסויים ומובדל משאר הדברים הקיימים. אך אם לבורא אין שום גדר ותוכן, אזי יש להבין – במה באה לידי ביטוי העובדה שהוא “קיים”!?
וההסבר: תורת החסידות מחדשת, שקיומו של דבר לא נמדד רק על ידי גדרו ומהותו, אלא גם על ידי היותו קיים בעצם.
להמחשת הדברים, ניקח שוב דוגמא מהאבן הנ”ל: גובהה, רוחבה ועובייה של האבן, היו מטר, וצבעה היה אפור. כעת, ננסה להבין – האם אבן בגובה, רוחב ועובי של חצי מטר, נחשבת ל”חצי אבן”, ביחס לאבן הנ”ל שגודלה מטר? האם אבן שצבעה לבן נחשבת פחות “אבן” מהאבן הנ”ל שצבעה אפור? – בוודאי שלא. עובדת היות האבן “אבן”, אינה נמדדת בגודלה, בצבעה או בכל תכונה אחרת שבה. היא אבן – כי היא אבן!
אם כן, נמשיך הלאה – מה יקרה אילו ניטול כליל מהאבן את תכונות גובהה, רוחבה, עובייה, צבעה ושאר גדריה. האם היא תמשיך להיות “אבן”?
שאלה מעניינת. ללא ספק. אולם כשחושבים היטב על הדברים, מבינים שלמעשה, גם כאשר לאבן אין כל תכונה, היא צריכה להמשיך ולהתקיים. שהרי, כפי שהבנו קודם לכן, עצם היות האבן “אבן”, אינו תלוי באף אחד מגדריה של האבן. אולם למעשה אנו רואים, שבעולמינו לא קיימת שום מציאות שאין לה גדר. מהו אם כן ההסבר לכך?
– ההסבר הוא, שעולמינו המגושם אינו מכיל ומקבל מציאות שקיימת רק מצד היותה קיימת. הוא חייב שלכל דבר יהיה גדר גשמי, שהרי כך הוא טבעו וגדרו של העולם. לכן, אין אנו מכירים מציאות של דבר שקיים ב”עצם”, ללא תכונה וגדר.
שונה מכך הוא הבורא, שאינו מוגדר בגדרי העולם, ולכן ביכולתו להיות קיים גם בלא שיהיו לו תכונות וגדרים. הבורא קיים – משום שהוא קיים! אין לו צבע, משקל, גודל, הרכב או כל תכונה אחרת. הוא פשוט קיים כסוג מציאות אחרת שאינה בגדרי הנבראים, להיותם מוגדרים בגדרי העולם.
יחס ה”גבול” ל”בלי גבול”, הנברא לבורא
לאחר שהובן היטב החילוק שבין הנברא המוגבל שקיומו תלוי (גם) בגדריו, לבורא הבלתי מוגבל שקיומו אינו תלוי בשום גדר, יש להבין כעת, מהו היחס שבין הבורא הבלתי מוגבל, לנברא המוגבל.
ובכן: לבורא, אין כל יחס עם הנברא, שהרי הם שונים בעיקר קיומם – סיבת היות הבורא “קיים” אינה מתקבלת בגדרי הנברא, ולהיפך – ההכרח להיות מוגדר בגדרים גשמיים, אינו קיים אצל הבורא, כנ”ל.
להבנה מעמיקה יותר בדברים האמורים, שלבורא אין כל יחס עם הנברא, יש להביא את הדוגמא הבאה: לו ישאלו מי מאיתנו, האם הספרה חמש היא שחורה או לבנה, והאם היא כבדה או קלה. כמובן, שהתשובה תהיה שהספרה חמש אינה שחורה, ואינה לבנה. כמו כן, היא אינה כבדה, וגם אינה קלה. היא פשוט מושללת מהגדרים של צבע ומשקל. עולם המספרים, הוא שונה ומופשט מעולם הצבעים והמשקלים, ואין להם כל קרבה זה לזה.
על דרך זה, יובן גם במעלת הבורא – היות והבורא, בשונה מהנברא, הינו חסר כל גדר ומהות, לכן, אין לו שום קרבה לנברא ושום יחס אליו. האם הבורא הוא שחור? – לא. האם הוא לבן? – גם כן לא. וכן הלאה, לגבי שאר גדרי העולם, כגודל, משקל וכדומה. עיקר העניין – הבורא מושלל מכל גדר שיהיה, ובלשון החסידות – הוא “מופשט” מגדר ומהות.
יתר על כן – ריחוק הערך שבין הבורא לנברא, הוא גדול הרבה יותר, שלא בערך, מהריחוק שבין המספרים לצבעים ומשקלים. משום, שאמנם למספרים אין שום ערך ויחס עם צבעים ומשקלים, היות וגדרי המספרים שונים מגדרי הצבעים והמשקלים, אך עדיין – הריחוק הוא רק בכך, שמספרים הם גדר מסוג אחד, וצבעים ומשקלים הם גדר מסוג אחר. אך כולם – הן המספרים, הן הצבעים והן המשקלים – הם באותו גדר, של “להיות בגדר“! אמנם, הגדר הספציפי שלהם שונה זה מזה, אך סוף כל סוף – לכולם יש גדר כזה הוא אחר, וגדרם המאחד אותם הוא – שבהכרח שיהיה להם גדר כלשהו!
שונה מכך הבורא, שריחוק הערך בינו לבין הנברא מתבטא בכך, שהנברא מוגדר, והבורא – לא. אין זה שלבורא יש גדר שונה מגדרו של הנברא, אלא שמציאותו שונה בתכלית ממציאות הנברא, להיותה מציאות שאינה תלויה כלל בגדרים.
זהו, אם כן, ייחודיותו של הבורא על פני הנברא, וריחוק הערך העצום שלו מן הנברא, מה שאינו באף דבר ומציאות אחרת.
ייחודיות רצונו של הבורא
לפי האמור, נשוב לדון במהותן של מצוות הבורא, ובהקדים:
הסדר בעולם הוא, שלכל תוצאה יש סיבה, ולכל עלול יש עילה. כאשר מבחינים בתופעה מסויימת המתרחשת בטבע, הרי שמיד חוקרים ומתעמקים להבין מה היא הסיבה לאותה התופעה. שהרי, לא שייך שתהיה תופעה שנוצרה מעצמה, ללא סיבה.
כמו כן הוא בעולם ההיגיון. השכל האנושי, יכריח שלכל טענה או הנהגה, תהיה סיבה. אם השכל יגיע למסקנא שלטענה או הנהגה מסויימת אין סיבה הגיונית, אזי שהוא ישלול אותה על הסף ולא יתן לה מקום כלל. כתוצאה מכך, מתקשה האדם לעשות דבר שאין הוא מבין את הסיבה והצורך בעשייתו.
לכן, תמיד כשיעשה האדם משהו, הוא יעשה זאת מצד סיבה כלשהי. המשמעות היא, שלעולם, אבל לעולם, לא שייך שהאדם יבחר משהו ברצון טהור ומוחלט, “כי כך הוא רצה”. תמיד, תהיה סיבה כלשהי לבחירתו ולהעדפתו, בין אם זו סיבה גלויה, ובין אם זו סיבה נעלמת (ולדוגמא: העדפתו של האדם צבע מסויים, אינה משום שצבע זה הינו לאמתו של דבר יפה יותר. שהרי, מישהו אחר יטען שצבע זה הינו פחות יפה מצבע אחר. אלא בהכרח, שהעדפתו של האדם נובעת ממשיכה מסויימת לצבע זה. משיכה פנימית, שאין לה טעם גלוי).
(כמו כן, כאשר האדם עושה משהו כתוצאה מכך שהכריחו אותו לעשות את אותו הדבר, הרי שגם לעשייה זו יש סיבה – הוא יודע שאם לא יעשה את אותו הדבר, הוא עלול להינזק וכדומה. לכן, מצד סיבה זו, הוא בוחר לעשות את אותו הדבר).
אולם, גדר זה לפיו לכל תוצאה יש סיבה, הינו חלק מהגדרים שטבע הבורא בעולם ובשכל. אילו היה חפץ בכך הבורא, הוא היה יכול לברוא את העולם והשכל באופן כזה, שתוצאה אינה זקוקה לסיבה כלל. במקרה כזה, היה נראה לנו הגיוני ביותר לעשות דבר שאין לו סיבה, שהרי לשם מה אנו זקוקים לסיבה?
למה? – ככה!
אם כן יוצא, שהבורא עצמו אינו מוגדר כלל בגדר הקובע שלכל תוצאה יש סיבה, ועד שביכולתו היה לעשות שגם השכל עצמו לא יכריח שלכל תוצאה יש סיבה.
כתוצאה מכך, הבורא, ורק הוא, יכול לרצות דבר רק משום שכך הוא רצה! ללא כל סיבה או דחף חיצוני. רצון טהור שכזה, לא קיים ולא שייך אצל שום מציאות אחרת, מלבד הבורא. שהרי, מציאותו של הבורא היא המציאות היחידה שאינה נסיבתית ואינה תלויה בעילה כלשהי, היינו, שמציאותו היא היחידה שהינה מחוץ למערכת הטבע המכריחה שלכל תוצאה יש סיבה.
אם כן יוצא, שמצוותיו של הבורא, הן אכן חסרות טעם לחלוטין, ודווקא לכן הן הכי אמתיות, כך שדווקא על ידן אפשר להתקרב ולהתקשר לאין-סוף!
שהרי, היות והבורא הוא אין סופי, ואין לו שום ערך עם הנברא, כנזכר לעיל, אזי אין שום דרך להתחבר אליו, מלבד הדרכים שהוא עצמו קבע, והן – לימוד התורה וקיום המצוות. ומכיוון שמהותן של המצוות היא רצונו של הבורא, רצון טהור שאין בו שום גורם חיצוני שמשפיע עליו (בשונה מרצון הנבראים), לכן – א. ברור לנו שהמצוות הן של הבורא, ולא של אף אחד אחר. ב. על ידי קיום המצוות, ניתן להתחבר לאין סוף האמיתי.
(אמנם, ישנן מצוות שיש להן טעם על פי שכל והיגיון, וכפי שהן מוכרות בשמותן “משפטים” ו”עדות”. אולם בחסידות מוסבר, שלאמתו של דבר, לכל המצוות אין טעם, וכולן הן רצונו הטהור של הבורא. רק, שהבורא רצה שלחלק מסויים מהמצוות, יתלבש טעם על פי שכל והיגיון, כאילו הוא הסיבה לצורך בקיום אותן מצוות. אך באמת – לשום מצוה אין היגיון, ודווקא זה מלמד אותנו על מעלתן, כקשורות לאין סוף האמיתי).
מיליון מאופס
לפי זה, יובן היטב מדוע אין כל מקום לטעון, שקרבה “הגיונית” לבורא, היא דווקא על ידי קיום דברים רוחניים כהתבוננות מחשבתית, ולא על ידי קיום דברים גשמיים, כמצוות מעשיות.
ובכן: לנברא מוגבל, אין שום אפשרות להתקרב לבורא הלא מוגבל. הבורא הוא אמת. הבורא הוא חסר הגדרה. גדר ואי-גדר רחוקים זה מזה בריחוק מוחלט, ואין ביניהם שום יחס. שהרי, גבול, עד כמה שיהיה גדול, לעולם לא יגיע להיות בלי גבול. ההבדל בין היחס של אחד לבלי גבול, לבין היחס של מיליון לבלי גבול, הוא זהה לחלוטין – ביחס לבלי גבול, כל הגבול שווה. מיליון אינו עדיף על אחד, ומיליארד אינו עדיף על מיליון. אף אחד ממספרים אלו, לעולם לא יתקרב, ולו במעט, לבלי גבול.
להמחשת הדברים, נחזור לדוגמה שהובאה לעיל, לגבי היחס של צבעים ומשקלים שונים, לעומת מספרים: האם נכון יהיה לומר, שהצבע השחור קרוב יותר לספרה חמש, לעומת הצבע הלבן? האם נכון יהיה לומר, שמשקל גדול קרוב יותר לספרה חמש, לעומת משקל קל? – בוודאי שלא. היות ואין יחס אמיתי בין צבעים ומשקלים לבין מספרים, משום שהם אינם מתנהלים לפי אותם הגדרים, אלא גדריו של זה אינם מקבילים לגדריו של זה, ממילא אין שייך לומר שצבע חזק יותר או משקל גדול יותר, ייחשב כקרוב יותר לספרה זו או אחרת.
כן הוא הדבר לגבי היחס שבין בלי-גבוליותו של הבורא, לבין גבוליותו של הנברא. היות ואין להם, לבורא ולנברא, גדרים משותפים, ויותר מכך – לבורא אין בכלל גדרים, בשונה מלנברא, ממילא נמצא שביחס לבורא האין-סופי, אין כל הבדל וחילוק בין גבול אחד לגבול אחר, ולגביו – גבול גדול אינו נחשב יותר מגבול קטן.
מסיבה זו, באמת לא משנה לבלי גבול האם הנברא המוגבל מנסה להתקרב אליו על ידי מעשה, או על ידי מחשבה. מה שמוגבל – אינו ביחס לבלי גבול, ואין זה משנה האם המוגבל יהיה גדול או קטן, נעלה או נחות (לפי גדרי והבנת הנברא).
הדרך היחידה, ויודגש – היחידה, להתקרב לבורא, היא אך ורק על פי המעשים שהוא קבע שעשייתם תקרב את העושה אליו. ומה הם המעשים? – לימוד תורה וקיום מצוות. הבורא קבע, וגילה לנו זאת בתורתו, שהדרך היחידה להתקרב אליו היא על ידי לימוד תורתו וקיום מצוותיו בלבד!
לכן, כאשר האדם מקיים את המצוות כפי שנכתבו בתורה, על אף שכלפי חוץ הן נראות לו מעשיות ומגושמות – דווקא על ידי זה יכול הוא להתקרב לבורא האין-סופי.
אחרית דבר
בשורות האחרונות, הובהרה שיטת תורת החסידות בעניין אחדותו של הבורא ואמיתותו, ולפי זה – ההסבר לכך שלמצוותיו אין טעם שכלי, וכן, שהאפשרות היחידה להתקרב לאין סוף, הבורא, היא דווקא על ידי קיום מצוותיו שהראנו בתורתו, על אף שבעינינו הן נראות מעשיות וחומריות מידי.
להלן סיכום מהלך הדברים, לזכרון העניינים ולהבהרתם:
א. קיום דבר, מתבטא בשני חלקים: עצם מציאותו, ומהותו.
ב. מציאות הנברא אינה יכולה להתקיים ללא מהות. מהותה מחלקת אותה מהמציאויות האחרות.
ג. מציאות הבורא הינה בעצם זה שהוא קיים, ואין לה מהות, גדר או תוכן.
ד. המציאות האמיתית היחידה, היא מציאותו של הבורא, שהרי מציאותו, בשונה ממציאות הנבראים, אינה תלותית ונסיבתית.
ה. הבורא ברא את העולם בכדי שהברואים יקיימו את רצונו.
ו. רצון זה של הבורא, הוא רצון טהור ללא סיבות ומשיכות חיצוניות.
ז. לגבי הבורא, אין הבדל בין גבול גדול לגבול קטן, בין מחשבה למעשה.
ח. דווקא על ידי קיום רצונו של הבורא, משום ש”כך הוא רצה”, אפשר להתקרב אליו ולהתחבר איתו.
חזרה אלינו
ומה זה אומר לנו?
כאשר נתבונן היטב בכך שמצוות הבורא הינן קשורות עם היותו אין-סופי ומופשט מגדרי העולם, ודווקא לכן באפשרותו לצוות על דברים שאין להם כל סיבה וטעם על פי שכל – נבין את מעלת קיום המצוה, דווקא כאשר היא אינה הגיונית. משום שבכך בא לידי ביטוי באופן הברור ביותר, שעל ידי קיום המצוה, ורק על ידה, אנו מתקרבים לאין סוף האמיתי, שאינו מוגדר בשום גדר ומהות.
אילו היו למצוות טעמים, היה זה מלמד אותנו שהן אינן אמיתיות, ואינן קשורות עם הבורא עצמו. דווקא מכך שאין למצוות טעם, מובנת לנו מעלתן כמצוותיו של הבורא האין-סופי, ומעלת הקשר שבו אנו מתקשרים עם הבורא, על ידי קיום המצוות.
כשיתבונן האדם בדברים האמורים, יבין, שהשמחה הכי גדולה צריכה להיות דווקא בקיום המצוות כאשר אין להן טעם – אילו בקיום כל דבר אחר בעולם שיש לו סיבה, היה לו חשק, שמחה וחיות – על אחת כמה וכמה בקיום דבר שאינו צריך סיבה, מה שמלמד אותנו על מקורו הנעלה ועל כך שהוא מגיע מהאין סוף, ועל ידו מתקשרים לאין סוף – בוודאי שיש לקיימו בשמחה ובחיות גדולה, על גודל הזכות שנפלה בחלקו – לקיים דבר נעלה כזה, שאינו צריך סיבה!
גדול תלמוד – שמביא לידי מעשה!
בכדי להוריד את הדברים למעשה, מובאים להלן כמה נקודות מסויימות, שעל האדם למקד בהן את מחשבתו ולשים להן את לבו, ובעזרת ה’ יעזור לו זה לעבודתו את ה’ בשלימות:
א. הבורא הוא אין-סופי, ובכל זאת – השפיל את עצמו לברוא עולם מוגבל ושפל כל כך, והכל – בשבילנו, ובשביל אותם מצוות מעשיות שצווה אותנו!
ב. מעלתה של כל מצוה, היא אין-סופי! היות והבורא שצווה עליה הוא אין-סופי, ורצונו בה הוא אין-סופי!
ג. תמיד יש לחפש מהי הדרך הנכונה להתקרב לבורא, לפי הכללים שהבורא עצמו קבע, ולא לפי ההיגיון המוגבל של האדם.
ד. מצוות הבורא מתייחדות בכך, שהן מגיעות ממקור כל כך נעלה, עד שאין הן זקוקות לטעם וסיבה, אלא הן רצונו הטהור של הבורא!
בעזרת ה’, יהיו הדברים לעזר ולחיזוק בדרכי עבודת ה’ בשמחה ובחיות, ויגרמו לקיום תכלית הכוונה לשמה ברא הבורא את עולמו – מילוי רצונו ית’, ביאת המשיח והגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד!
מקורות: תניא פ”ד, ועוד בכ”מ שם. לקו”ש חט”ז, עמ’ 242 ואילך. ח”ח, עמ’ 123 ואילך (ובמ”מ שם). מאמר ד”ה “מרגלא בפומי’ דרבא” תש”מ.