מודל א.ב.א. – התשובה החסידית להפרעות החרדה בעולמנו המודרני

מבוא

לכולנו בני האנוש, יוצא לחוות סוגים שונים של חוויות ו’רגעים’ במהלך חיינו. מ’רגעים’ קטנים ושוליים שנדחקים אי-שם למעמקי התודעה, ועד ל’רגעים’ וחוויות רבי-משמעות שנצרבים ומותירים את רישומן בנפשנו לאורך שנים.

ברוב האירועים אנו חווים ומרגישים, נהנים, מתבאסים ו.. ממשיכים הלאה, בשגרת חיינו.

אך לא לעולם חוסן, ישנם מקרים החובטים בהכרתנו בעוצמה כה רבה, עד שנדמה לנו שמנקודה זו ואילך חיינו השתנו לבלי היכר, ‘לפני’ ו’אחרי’.

חרדה הינה תופעה המלווה רבים מאיתנו. בהיותנו קטנים פחדנו מהחושך, בגיל ה’עשרה’ חרדנו מנטישת חבר, בן או בת זוג, ולעת זקנה נחרדנו מהמחשבה על היום שאחרי..

לעיתים מתפתחת לה הפרעה נפשית – ‘הפרעת חרדה’. המחקרים בשנים האחרונות[1] מורים על 18% מהאוכלוסיה המערבית שמאובחנים כלוקים בהפרעה זו, חרדה בעוצמה משתנה שמקננת בנפשם של אנשים ונשים מכל הגילאים ומכל הרמות.

הדעה הרווחת להיווצרות החרדה טוענת כי התפתחויות הפרעות החרדה לסוגיהן, מתאפשרות אודות למנגנון הבטיחות הטבעי הקיים באדם.

מנגנון זה שולח אותות אזהרה על איום הקרב ובא, איום המערער את תחושת הוודאות המלווה את חיינו.

החרדה מתחילה בצורת מחשבות שליליות הטורדות את מנוחת האדם, משם קלה הדרך להידרדרות המצב ולהתפתחות תגובות לוואי לא רצוניות כגון – דופק מהיר, רעד בלתי נשלט, עילפון וסחרור. כל התהליך מלווה במתח נפשי כבד ותחושות דאגה ופחד.

במאמר זה ניגע בפתרונות שיטת הפסיכולוגיה ושיטת המוסר. והעיקר, נציג לראשונה את מודל א.ב.א. (אמונה, בטחון, אימון) הפתרון החסידי לבעיות אלה.

ננתח את השיטות, על מעלותיהן וחסרונותיהן, ונחווה “טיפה” מעוצמת אבן כתר המלך שנמצאת בידינו..

א.
שיטת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית התנהגותית
– ההכלה

בגישה זו נגייס לעזרת ‘החרד’ שני מישורים, את המישור הקוגניטיבי (התודעתי) ואת המישור ההתנהגותי.

המישור הקוגניטיבי –

נעבוד יחד עם ‘החרד’ על שינוי דפוסי חשיבתו הנוגעים לסיטואציה הטראומתית אותה חווה. חשיבה משותפת על גורם הפחד, יצירת תרחישי מפגש מדומים עם אותו גורם, בהם לא נגרם כל רע ל’חרד’, תביא לשינוי זווית ראיית המקרה.

המישור ההתנהגותי –

עם שינוי דפוסי החשיבה, אנו נתמקד בשינוי דפוסי ההתנהגות של ‘החרד’ כלפי הטראומה, דרך חשיפה מיידית או הדרגתית לסיטואציה, כל מקרה לגופו.

לשם המחשה: ילד חוזר בוכה לביתו לאחר טראומה שחווה בראיית איש ‘מפחיד’.

ננתב את הילד לדמיין את המקרה ולחוש כי אין פחד אמתי ממפגש עם האיש, לאחמ”כ ננסה להפגישו פנים בפנים עם האיש ‘המפחיד’, או המקום בו התרחשה הטראומה תוך אווירה חיובית ומשמחת.

אך אליה וקוץ בה, לעיתים ניפגש באדם השרוי במצב חרדתי קשה מנשוא, לדוגמא: אדם הנמצא בחרדה מפני קרובו החולה במחלה סופנית.

במקרה זה – לפי גישת ‘ההכלה’ – יהיה בלתי אפשרי לספק לו את המענה המושלם לחרדתו, וזאת מכיוון שאין ניצוץ תקווה במצב סופני זה, אין סיכוי כלשהו בו יוכל להיאחז. אנו נתקשה לענות על צרכיו הנפשיים ולהרגיעו.

וממילא לא זו הדרך המושלמת לטיפול בתופעת החרדה, במקרים קיצוניים כגון הנ”ל.

כאן אנו מגייסים את גישת ‘הסיכוי’ לצידנו, כדלהלן.

ב.
שיטת תורת המוסר – הסיכוי

אמנם, השיטה דלקמן היא אינה השיטה המקובלת בספרות המוסר הקדומה, בחובת הלבבות, ראשית חכמה, שערי תשובה וכיו”ב. אך זוהי שיטה שבהחלט קנתה לה מקום של כבוד ברחבי העולם החרדי, על כלל מגזריו, הליטאי ואף החסידי כאחד.

את יסודי שיטה זו מציג ר’ אברהם ישעיהו קרליץ – מגדולי פוסקי הדור הקודם – בספרו ‘אמונה ובטחון'[2], כדלהלן.

כך כותב הרב “…ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית’.. וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפוי’ אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם..

“וההבלגה בשעה הקשה הלזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה, רק הכל מאתו ית’ בין לטוב בין למוטב, ואשר שורש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אמץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה.. זה.. מדת הבטחון”.

מפיסקא זו עולה כי אל לו לאדם הנמצא בצרה (חמורה ככל שתהיה), להשליך את יהבו על ‘יד המקרה’ – הטבע, ולהרים את ידיו בייאוש, אלא עליו להאמין באמונה שלימה שכל המתרחש בעולם, ‘הכל בהכרזה’ מאיתו ית’, וביכולת הבורא להושיעו.

אך בנוסף לכך, על האיש המאמין לזכור שכשם שהכל מאתו ית’ לטוב, כך הכל מאתו ית’ אף ‘למוטב’ – לרע, ח”ו, וישנה האפשרות שלא ינצל מהצרה המתרגשת ובאה עליו, אך גם כאן אינו מתייאש משום שהכל בא מהשגחת הבורא.

ממשיך וכותב הרב: “יש בזה [במדת הבטחון. הכותב] גם גדרים בפעולות של השתדלות מותרת, ולפעמים הבטחון מתנגד להשתדלות ואוסר אמצעים מיוחדים”.

גישה זו מזכירה לאדם ‘החרד’ לא להפריז יתר על המידה בהשתדלויות מיותרות והסתמכות על הטבע, כיוון שכפי הנקבע ברצון הבורא, כך יהיה. כל השתדלות לא תעזור ואף תגרע ממדת הבטחון המושלמת.

החיסרון בשיטה: האדם ‘החרד’ לא קיבל מענה רגשי מלא ומספק להטבת המצב (מכיון ש”הכל מאתו ית’ בין לטוב ובין למוטב“).

נדמיין לעצמנו סיטואציה בה רופא מציע לבצע ניתוח מסובך באב המשפחה, ומרגיע את בני המשפחה המבוהלים בכך שיחס הסיכויים להצלחה הוא 50% – 50%. חוסר הוודאות, רגשות הלחץ והחרדה ימשיכו ללפות את לב המשפחה האומללה.

במקרה סופני זה נרתום לעזרת החרד את מודל א.ב.א. – גישת תורת החסידות למצבי החרדה לכל סוגיהן.

ג.
המודל – יסודו והשלכותיו

מודל זה מושתת על הנחות יסוד פשוטות אך נחוצות באופן מהותי להבנת מהלך חיינו.

ההנחה הראשונה[3] נעוצה בפסוק “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד[4]”. דהיינו, כלל המציאות הקיימת – על שלל פרטיה המגוונים, כל כולה בטלה ומתבטלת כלפי הכח האלוקי ששרוי בתוכה.

האפסיות מתבטאת בכך שלבריאה אין יכולת קיום משל עצמה, אלא היא נבראת ומתחדשת בכל רגע ורגע מחדש ע”י הבורא, כמאמר הפסוק “המחדש בטובו בכל יום תמיד[5]”.

מכל הנ”ל נבין את גודל ביטול כל חלקיק ופרט הקיים בעולמנו – שאין לו שליטה אמתית על עצמו ובוודאי לא על הנעשה סביבו, משום שאין בכח נברא בעל ‘אפס מציאות‘ לשנות ולשלוט על דבר.

אך יש יוצא מן הכלל.

ישנה הנחה נוספת ומשמעותית לא פחות הנוגעת לבני ישראל, גבי יכולת שליטתם בעולם.

רש”י (גדול פרשני המקרא) בפירושו על הפסוק הראשון בתורה כותב “כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל[6]”. עם ישראל הינו ממלא את תכלית הבריאה, משום כך כל הנצרך לעבודתו את קונו, מגיע לו וביושר.

לפיכך ניתן לו הכח (מאת הבורא) לשנות באופן מהותי אף את הנהגת הטבע שנוצר ע”י הבורא בכבודו ובעצמו[7].

לסיכום – ב’ הנחות יסוד: א. המציאות הנבראת חסרת כוח עצמאי, אין ביכולת שום נברא לשנות ולשלוט בטבע. ב. משא”כ לבני ישראל – תכלית הבריאה – ניתן כח השינוי והשליטה בדרכי הטבע והנהגתו.

לאחר הצעת ב’ הנחות אלו ניגש לפרישת מודל א.ב.א. – באמצעותו תיפתר באופן מלא תופעת החרדה.

ד.
אמונה
– שינוי תודעתי

אנו נרחיב את תודעת ‘החרד’ והשקפתו אודות דרכי הבורא בניהול עולמו. שינוי זה טומן בחובו זווית ראייה מעמיקה, המעמידה בקרן זווית את המציאות הנראית לעין ומביטה לעומקם של דברים.

ישנו ציווי תמוה המובא בדברי רבותינו ז”ל[8]: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”.

תוכן הציווי הוא – כשם שעל האדם להודות, להלל ולשבח את הבורא על כל הטובות אשר גומל עמו, כך מצווה הוא להודות אף על הרעות אשר הוא עושה לו.

ונשאלת שאלה פשוטה הייתכן לצוות את האדם להלל ולהודות על הרעות?!

בספר התניא[9] מבאר אדמו”ר הזקן את ההיגיון העומד מאחורי ציווי זה: “..כי גם זו לטובה רק שאינה נראית ונגלית לעיני בשר”.

והסברת העניין – “מפי עליון לא תצא הרעות[10]” ו”אין רע יורד מלמעלה[11]”. היינו, הבורא הוא מציאות הטוב המוחלט, לפיכך אין שייך כלל מצב של רוע אמיתי בעולם, משום שכל הבריאה תלויה ועומדת בזכותו ובטובתו.

כל מציאות רע הנראית לעינינו הינה בעומקה טוב, אך משום שזהו טוב כה נעלה, אנו – הנבראים המוגבלים – לא תופסים זאת כ’טוב’, אלא ההיפך ממש.

לדוגמא: אדם המביט אל כדור השמש בצהרי היום, התוצאה תהיה כמובן, חושך מוחלט בעיני המביט, וזאת משום שעין אנושית אינה סובלת עוצמת אור כה גבוהה, וכחושך נחשב לה.

כשלב טיפולי ראשון, נבקש את ‘החרד’ להבין כי:

(א.) אין מה לחשוש מגורם חרדה, זה או אחר, משום ואין באפשרותו[12] לשלוט כלל על מציאותי, יכולת השליטה נתונה אך ורק בידי הקב”ה.

(ב.) היות ומהות הבורא זהו טוב – חנון ורחום – הלכך אין שייך רע אמיתי, אלא הכל הוא טוב, סוג הטוב הנעלה ביותר.

דוגמא פרקטית המובאת לעיל – בני משפחה המודאגים ממצב קרובם החולה במחלה סופנית. ברגע שיחדירו לתודעתם כי אין לאף נברא (ואף למחלה חמורה זו) יכולת שליטה ממשית בחיי החולה, ובנוסף לכך כל תוצאה (גם ‘גרועה’), הינה בעצם ‘טוב מוחלט’ ו”מפי עליון לא תצא הרעות”.

לאחר התבוננות זו, תתפוס מחשבת האמונה את מקומן של המחשבות השליליות ותיצור תחושת הרפיה ורוגע, כי הכל טוב ובשליטה.

בשלב ‘בראשיתי’ זה עלינו לזכור כי אנו נמצאים רק בתחילת הטיפול, לא נוכל להסתפק רק בזה, משום ו’אינה דומה שמיעה (הבנה שכלית) לראייה’.

ברגע שניצב האדם למול פני ‘החרדה’, עין בעין, משליך הוא לאחר גוו את שלל המושכלות, מחזקות ככל שתהיינה. ראיית האדם פועלת באופן מיידי על העולם הרגשי, ללא כל התחשבות באמונות ודעות, ויהיה לנו קשה עד למאוד להרגיעו בהוכחת הטוב הגנוז בלבד[13].

על מנת להמשיך בגלוי את הטוב המוחלט, עלינו להקדים ולבאר את לוגיקת ‘הטוב הנעלם’.

‘הטוב נעלם’ אך ורק כאשר אין אנו כלים לקבל את האור האלוקי במלוא עוצמתו. ברגע שנתעלה מעל גורם ההעלם, נביא את הטוב לידי גילוי, באופן שייראה כטוב ולא להיפך.

לעיתים בא הטוב לידי האדם ‘בתחפושת’, זאת משום שאנו חוסמים על ידי מציאותנו את קבלת השפע באופן גלוי.

נדמה לעצמנו מצב בו אב רוצה להקנות לבנו מדה טובה מסוימת, ככל שהבן בוגר דיו, כך יבין את גודל הטובה המושפעת עליו, וכל משך תהליך ההקניה ילווה בהרעפת שפע גלוי.

לאידך גיסא – כשמדובר בבן שובב שאינו מעריך את גודל מעלת קנין המידה טובה, תהליך ההקניה ילווה בקשיים ובייסורים, כל זה בכוונה טובה, על מנת שלימות קנין המידה הנעלית.

אם כך ביודענו שברצון הבורא ית’ להשפיע רק טוב באופן תמידי, כשאנו נחשיב את מציאותינו לישות עצמאית, אנו נתנהג כבן השובב המכריח את אביו לנקוט תהליך הקניה קשה.

השלב הבא, שלב הביטחון נועד לעזור לנו – ולאדם ‘החרד’ – לבטל את יחס הכבוד המדומה שאנו מייחסים לעולם – ולגורמי החרדה – ולנהוג כבן הבוגר.

לשם כך אנו מתקדמים לשלב הטיפול השני, השינוי הרגשי.

בטחון
– שינוי רגשי

שלב זה לא יחדש מאומה במובן השכלי. כל מה שנעשה יהיה להביא לידי פועל מעשי את כלל ההשקפות הנמנות לעיל, להוריד לעולם הרגש של ‘החרד’ את תודעת האמונה הנמנית לעיל.

ההתבוננות היא הגורם המרכזי בשלב הביטחון.

התבוננות פירושה חיבור בין עולם השכל לעולם הרגש, בין המוח ללב[14]. במילים פרקטיות: ‘החרד’ יישב במקום המביא לריכוז מלא, שם נזכיר לפניו את תורף התוכן אודות כמות הנבראים העצומה, גדלם ואיכותם, ואעפ”כ איך בטלים הם בתכלית כלפי הבורא, ולא רק בטלים אלא אף מאוחדים עמו לכדי מציאות אחת.

‘החרד’ יאריך ו’יהפוך’ במחשבתו את התוכן דלעיל, יתעצם עם החומר, תוך השלכה למציאות הסובבת אותו, בפרט למקרה ‘החרדה’ המדובר, עד כדי חיבור והכרה רגשית[15], כי אין עוד מלבד ה’ ית’ והכל טוב כפשוטו.

האדם ה’חרד’ מכיר (שכלית ורגשית – שמיעה וראיה) כי לא המחלה מהווה איום, אף גורם חיצוני לא מאיים עליו, גורם האיום היחידי זה האדם עצמו, שמונע ומסתיר בהחשבתו את עצמו. הישענות מוחלטת וביטחון בבורא, ללא כל חישובים שכליים (שכר ועונש וכיו”ב) ורגשיים זרים, תביא את הישועה.

שלב הבטחון הוא השלב העיקרי, אך קשה לביצוע לאותם אלה שאינם רגילים בריכוז ובחשיבה מאומצת. לשם כך נציג את השלב הסופי והאחרון של מודל הא.ב.א. בו יוצגו מספר עזרים מעשיים לביצוע ולהחזרת תחושת השלווה.

אימון
– שינוי מעשי

‘אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'[16]. אימתי שיבצע ‘החרד’ מעשים המבטאים את הוודאות לכך שהכל ביד הקב”ה, ואין בכח מאורעות אלה ואחרים לתפוס מקום לגביו, כך גם תוטב הרגשתו ובנוסף לכך תושפע עליו רוב טובה גלויה.

נציג מספר יישומים פרקטיים לטיפול:

א. אנו נצמצם את זמן דיבור ‘החרד’ על המאורע, לכדי שעות הטיפול הספציפיות.

בכל שאר הזמן אין עליו להזכיר מאומה מתחושות החרדה, אלא אדרבה עליו להראות בעצמו תמיד תנועות שמחות ושלוות כאילו הוא מלא שמחה בלבו, אף על פי שברגע הפעולה אין ליבו מלא בשלווה.

כלל הוא, כי אחר הפעולות נמשכים הלבבות, ככל שירבה במחשבה, דיבור ומעשה אופטימיים, ויסיר מלבו כל דאגה ומורא, כך תגבר שלוות נפשו האמיתית[17].

ב. אימון מחשבתי – ‘החרד’ יקצה לעצמו זמן קבוע ביום בו יתבונן בתוכן עיוני (עדיף מתורת החסידות) בנושא אחדות ה’ וביטול העולם כלפיו.

ג. אם אין ביכולת ‘החרד’ להעמיק במחשבתו באופן עיוני בעניינים דלעיל, מוטב שיעסוק מעת לעת בלימוד נושאים אלו, למיגרס, באופן השווה לכל נפש, אך בלבד שימלא את מוחו וליבו בתוכן אלוקי אמיתי.

דוגמאות אלה ניתנו על קצה המזלג, כל טיפול מצריך חשיבה לגופו של עניין והתאמת יישום מתאים למאורע.

לסיכום: מודל א.ב.א לטיפול מושלם ואפקטיבי ביותר – יורד לעומק בעיית החרדה ועוקר אותה מן השרש.

אמונה – פיתוח תודעה נכונה תמורת מחשבות שליליות. בטחון – הפנמת והורדת התודעה לעולם רגש האדם. אימון – כלים מעשיים לביצוע נכון ומושלם המביא לתחושת שלווה אמיתית.

---

[1] עפ”י מאמר ‘טיפול בחרדות’ מכון CBT.

[2] חזון איש, חלק אמונה ובטחון, שער ב.

[3] ראה שער היחוד והאמונה לבעל התניא פרק א.

[4] דברים ד, לט.

[5] ברכות קריאת שמע, תפלת שחרית.

[6] בראשית א, א.

[7] לקוטי שיחות חי”ז תזריע-החודש.

[8] ברכות ט, ה.

[9] פרק כו.

[10] איכה ג, לח.

[11] בראשית רבה פנ”א. אגרת הקדש לבעל התניא, סימן יא.

[12] ראה הנחה א’ לעיל.

[13] מצינו שאפי’ משה רבינו התיירא כשנודע על הריגת המצרי בידו. לקו”ש חל”ו משמעות אות ו.

[14] תניא – לקוטי אמרים פ”ג. וביתר אריכות קונטרס התפילה לרבי הרש”ב נ”ע, אות ד.

[15] חומר מומלץ: מאמרי חסידות המדברים על אחדות ה’. למשל – מאמרים דיבור המתחיל תנו רבנן תרמ”ג, וידעת מוסקבא תרנ”ז. לעוד מאמרים מומלץ לפנות לאיש חב”ד הקרוב אליך.

[16] ספר החינוך, מצווה טז.

[17] עפ”י אגרות קודש לכ”ק אדמו”ר זי”ע שכד.