כיצד ניתן לחנך לקדושה מול ניסיונות העולם
Education / Essays 2019
וגם: משמעות כלי המקדש בעבודת האדם
פתיחה:
לפני שנתיים, כשהייתי בתפקיד חינוכי בישיבה מיוחדת לנוער מתמודד, השתתפתי באסיפה של צוות חינוכי שדנה בדילמה, כיצד ניתן לחנך כיום נוער כזה, כשניצב לנוער מצד אחד תענוגי וניסיונות עולם הזה, מונגשים יותר מאי פעם, מסקרנים ומושכים, ולאידך עולם התורה והמצווה לעיתים לנוער כזה אינו מושך ומסקרן, מה ניתן לעשות?
האמת היא שאנו רגילים לדאוג תמיד לנוער ולעתיד, אולם דילמה זו היא למבוגרים ולצעירים כאחד, מה ניתן לעשות בכדי שכל אדם ואדם יהיה תמיד בקיום רצון ה’ ולא חלילה בהפכו, בתקופה הנוכחית בה הניסיונות והנחות העולם זמינים לכל אחד במכשיר כף ידו ובכל מקום.
עלינו לברר כיצד ניתן לתת משמעות לחיים שלנו
התשובה לכך נמצאת בתורת הרבי מליובאוויטש בכמה מקומות, כדלהלן:
א.
רבות מצוות בתורה העוסקות בתורת המקדש והקרבנות, חומש שלם[1] מתאר את עבודת הכהנים, ועוד פרשות רבות עוסקות בבניין המשכן וכליו[2], וכאן נשאלת השאלה, כיצד כיום כשאין משכן ומקדש, אין קרבנות וכלים, מצוות אלו רלבנטיים לחיינו.
השאלה מתחזקת יותר, הציווי בתורה הוא נצחי, ובמיוחד כשנאמר בתורה “ועשו לי מקדש[3]”, נאמר בספרי[4] שכל מקום שנאמר בלשון לי הוא ציווי נצחי לעד, ואם כן, כיצד כיום ציווי זה נצחי לנו.
בתורת החסידות[5] מובא רבות מאמר חז”ל המעניק תשובה על כך: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד[6]”, כלומר, מטרת המשכן היא שהשכינה תהיה בתוכנו – בתוך כל אחד ואחד מישראל, וזה נצחי לעד, שהרי גם כיום יש לנו מטרה זו, שהשכינה תשרה בתוכנו.
כיצד משרים את השכינה בתוכנו, באה התורה ונותנת לנו את דיני הקרבנות וכלי המשכן, מהם אנו יכולים ללמוד כיום את ההוראות כיצד ניתן להפוך את המוח ואת הלב שלנו למקום משכן לה’ יתברך.
ולדוגמא, הוראה כללית מכללות המשכן והמקדש שנעשו מדברים גשמיים, זה מורה לנו שגם אנו עלינו לקדש את החומר איתו אנו באים במגע, להפוך גם את הבית הגשמי שלנו למקום ראוי לתורה ולתפילה, להפוך את עסקנו במסחר לכאלה המותרים על פי תורה ולעשות אותם לשם שמים, כך אנו הופכים אותם לקדושה ולמשכן[7].
ב.
לא רק מכללות המשכן ביכולתנו ועלינו ללמוד הוראה, גם מהפרטים ומהמצוות הרבים, ניתן ללמוד מכל פרט ופרט הוראה בעבודת ה’ כיצד להפוך את עצמנו וסביבתנו למשכן ומקדש.
בין המשכן למקדש היו כמה הבדלים, אך הכלים היו משותפים בשניהם. ששת כלי הקודש שהיו בהם הם: ארון הברית[8], המזבח החיצון, הכיור, המזבח הפנימי, השולחן והמנורה.
כל כלי מכלים אלו מבטא פרט והוראה בעבודת ה’:
באם נדמה לעצמנו סיור וירטואלי במשכן או בבית המקדש[9], ראשית כל היינו נפגשים במזבח גדול ממדים הנמצא בחצר פתוחה לשמים. מזבח זה מכונה מזבח החיצון והוא נחשב למטרת המקדש לדעת הרמב”ם[10] ועליו הייתה אש תמיד ובמזבח זה הקריבו קרבנות מדי יום ביומו. כיום שאין לנו בית המקדש, עלינו להתבונן במטרת כלי זה וממנו נלמד להתמודדות האישית שלנו:
קרבן מלשון קירוב ומלשון הקרבה, ואכן על ידי שהאדם הקריב מכספו האישי התקרב הוא להקב”ה, כי כשהאדם מקריב מעצמו הוא מתקרב, וכך בכל דבר, כשלאדם יש התמודדות ומשיכה לעשות מדה שאינה טובה או מעשה שאינו ראוי והוא מקריב את רצונותיו ומתגבר עליהם, הרי הוא הקריב קרבן ועל ידי זה התקרב לה’ יתברך. זה גם מסומל בכך שהקרבנות היו מבהמות, וגם אנו צריכים להקריב את הבהמה שלנו, הנפש הבהמית שבה משכן המדות וגם משכנו של היצר הרע[11].
לאחר מכן היינו פוגשים בכלי הכיור, הנמצא לפני הכניסה למבנה של בית המקדש, בכיור היו הכהנים נוטלים את ידיהם ואת רגליהם לפני כניסתם לעבוד בקודש. והנה אף על פי שהכהנים היו טהורים, שהרי לולא זאת לא היו יכולים להיכנס לבית המקדש כלל, ועל אף שידיהם היו נקיות, היו צריכים ליטול ידיהם שוב בכדי להיטהר מ’הנחות העולם’, מכל הדברים שמחוץ למקדש (על אף שאינם אסורים) ולהתמסר כליל לקדושה. זה מסמל לנו, שלפני שאנו נכנסים לעבוד את ה’ יתברך, עלינו להיטהר מכל הנחות העולם שלנו ולהתמסר רק לה’ יתברך[12].
לאחר מכן נכנסים למבנה הגדול והמרשים, בית המקדש, בתחילה היה חדר כמין לובי ובו נברשות ועוד, ולאחר מכן היכל גדול ובו שלושה כלים ולאחרים מסך (במשכן וילון, בבית המקדש הראשון כותל ובבית המקדש השני שתי וילונות).
הכלי הראשון עמו היינו נפגשים הוא מזבח הזהב. מזבח קטן ומרובע עליו היו מקטירים קטורת לה’. הקטורת, בשונה מהקרבנות, יש בה רק ריח, היא מסמלת את עבודת הנשמה, שהרי הגמרא[13] לומדת מהפסוק “כל הנשמה תהלל י-ה[14]”, שיש לברך על בשמים, שזה דבר שרק הנשמה נהנית ממנו, ואם כן המזבח הזה מורה על עבודת הנשמה הפנימית של היהודי, ולכן הדין הוא שהמזבח לא היה יכול לקבל טומאה, ובכך אנו למדים על עצם הנשמה שלנו שלא ניתן לטמאה. והיא הייתה עשויה מזהב, בכדי להורות שגם בניסיון העושר יש לעבוד את עבודת הנשמה[15].
לאחר מכן היינו פוגשים בצד ימים את השולחן ועליו לחם הפנים. שולחן מזהב שבצדיו מוטות ועליהם מדפים שבהם מונחים 12 לחמים כל העת לפני ה’. זה מסמל את הפרנסה שלנו, ואת התעסקותנו במשך היום במשא ומתן וכדומה, שזה צריך להיות תמיד לפני ה’ – בקדושה ובטהרה, מתון יושר ולזכור שאלוקים זה לא רק בבית הכנסת אלא גם בחוץ, ברחוב ובעסקים[16].
מקביל אליו בצד שמאל המנורה: מנורה בת שבעת קנים, המלאה בפרטים מרשימים שהייתה דולקת כל העת באש הבוערת משמן זית זך. אור ואש הוא דבר רוחני, ולכן הם מסמלים את הנשמה. המנורה מרמזת על העבודה הרוחנית – המקבילה לעבודה הגשמית של השולחן – העבודה בהתקדמות רוחנית הנעשית על ידי לימוד התורה ועבודת התפילה[17].
לאחר המסך – קודש הקודשים, ושם מקומו של ארון הברית שבו לוחות הברית וספר התורה. זהו הכלי היחידי שלא הייתה בו עבודה כלל[18], והוא מראה על הפעולה של המשכת הקדושה מלמעלה ללמטה הנעשית על ידי לימוד התורה. כלומר, בלימוד התורה יש שני חלקים, עבודת האדם, וההמשכה הגדולה של האור הנמשך לעולם על ידי התורה[19].
נמצא שכל פרט ופרט במשכן מורה לנו כיצד עלינו להפוך את עצמנו למקום ראוי למשכן ומקדש לו יתברך. ואם כן, כיום קלקלתנו היא תקנתנו, לא רק מקום משכן ומקדש אחד בירושלים, אלא בכל מקום ומקום יש לבנות בית מקדש מעט, ואת כל אדם ואדם יש להפוך למקום משכן לו יתברך.
ונמצא שכיום יש לנו מיליוני בתי מקדש מהלכים במקום וכתחליף למקדש בירושלים.
ג.
לאחר שלמדנו את משמעות הכלים כיום, ניגש כעת לפרטי העבודה:
אחת העבודות העיקריות בבית המקדש הייתה עבודת הקרבנות, ובקרבנות עצמם הקרבן העיקרי היה קרבן התמיד, וגם ממנו ניתן ללמוד מכל פרט ופרט כיצד עלינו להתקרב ולקרב את כוחותינו לה’.
מדי יום ביומו היו מקריבים בבוקר ובערב כבש תמים בן שנה ומנחתו סולת בלולה בשמן[20].
כשנתבונן בקרבן זה נמצא כמה דברים מעניינים:
מצד אחד הוא נקרא קרבן התמיד, היינו שזמנו הוא כל הזמן, מצד שני היו עושים אותו פעם אחת ביום ופעם אחת בערב. הקרבן של הבוקר היה פותח את עבודת בית המקדש, והקרבן של בין הערבים היה מסיים את עבודת הקרבנות.
הרעיון שעומד בבסיס זה הוא: על האדם אמנם לחיות את חייו במשך היום, אבל אלומת האור בבוקר אותה הוא מקדיש לה’ צריכה להחיות אותו במשך היום כולו, כשם שקרבן התמיד היה בבוקר ובערב בלבד אבל הוא היה ממלא את כל היום כולו, גם את משך הזמן שבנתיים, עד שנקרא קרבן תמיד – תמידי, כך גם האדם, הזמן אותו הוא מקדיש לתפילה ולתורה צריך למלא גם את כל הזמן שבנתיים בו הוא מתעסק[21].
כמו כן, קרבן התמיד לא היה מורכב מכמות של קרבנות ומנחות עשירה, אלא מקרבן בודד עם מנחה קטנה בכל עת. זה מראה לנו שקרבת האדם לבוראו היא לאו דווקא כמות גדולה של ממון אלא נתינה מכל הלב, “רחמנא ליבא בעי”, ה’ רוצה שנביא לו את לבנו, וזה יותר שוה מכל ממון[22].
וזוהי מטרת המשכן והמקדש, לעשות בלבנו מקום משכן ומקדש לו יתברך.
ד.
מלבד קרבן התמיד מצאנו דבר נוסף תמידי הקשור לקרבנות:
“אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה[23]”. מפרשים חז”ל[24], האש צריכה לדלוק תמיד, הן בשבת והן בזמן טומאה.
האש היא ההתלהבות בקדושה. עלינו לעשות את המצוות ודיני התורה מתוך התלהבות, ואת זה יש לעשות בכל מצב, גם בשבת – בזמן הקדוש ביותר בשבוע, וזה מראה על כך שגם בזמן היות האדם במצב נעלה עליו לעשות זאת מתוך התלהבות. וגם בטומאה חלילה, כשהאדם נמצא במצב לא הכי טוב ברוחניות, עליו לחזק עצמו בהתלהבות של קדושה באש תמידית.
ולכן עליו לעשות את כל עבודת ה’ שלו מתוך התלהבות, גם בלימוד התורה, גם בעבודת התפילה וקיום המצוות וגם בגמילות חסדים שלו עם הזולת[25].
וכשהאדם עושה כך, מבאר הרב המגיד ממעזריטש[26], הוא מבטל את כל העניינים השליליים שלו. “אש תמיד תוקד על המזבח – אזי – לא תכבה” ה”לא”, כל העניינים השליליים יכבו מאליהם
באם נתבונן במהות אמירה זו נבין עומק חדש, כשהאדם עושה את מעשיו מתוך התלהבות, כל כולו נמצא בדבר לגמרי, אך כשהאדם לא מתלהב, יכול להיות שהוא בדבר אחד ואילו מחשבותיו נמצאות הרחק לגמרי בדבר אחר.
ה.
כיצד ניתן להגיע להתלהבות בדבר שהוא תמידי? הרי האש היא תמיד, הקרבן הוא תמיד, כיצד ניתן מצד אחד שיהיה תמידי ומצד שני שתהיה התלהבות?
התשובה לכך משאלה כללית יותר: בטבע בריאת האדם הוא שיש לאדם לישון שעות בלילה וזה נותן לו את הכח ליום חדש, ולכאורה הקב”ה יכל לעשות שהאדם יחיה ללא שינה, וכך לנצל יותר זמן שהוא אבוד?
אלא שמטרת בריאת האדם הוא לחדש וליצור התחדשות בעולם, ועל ידי השינה האדם קם ליום חדש, ויכול להמשיך את הרצף של האתמול מתוך התחדשות. לולא השינה האדם היה עובד את ה’ בתמידיות ובכל הזמן אך לא הייתה ניכרת התחדשות בעבודתו, ועל ידי השינה האדם יכול להמשיך את עבודת ה’ ולייצר התחדשות שהרי הוא ביום חדש.
נמצא שהשינה היא לא הפסק, אלא אדרבה, נותנת כח להתלהבות מחודשת בעבודה התמידית. אם כן, גם השינה היא חלק מהרצף של עבודת ה'[27].
ועל פי זה ניתן לומר גם בנוגע לקרבן התמיד, אף על פי שהוא היה תמידי, בכל זאת היה בכל יום ציווי מחדש להקריבו, וכן בנוגע לאש תמיד, היה ציווי להביאה כל יום מחדש, ועל ידי כך ניתן לייצר שעל אף שזה דבר תמידי, הוא יהיה מתוך אש והתלהבות.
ו.
כעת נחזור לשאלתנו עמה פתחנו, כיצד ניתן לייצר כיום חינוך לנוער מתקשה מול ניסיונות עולם הזה, וכיצד ניתן לייצר אפשרות לעבודת ה’ מול קשיי ‘הנחות העולם’:
ראשית כל על האדם לחיות מתוך מטרה ותחושת אידיאל, האדם שחי ללא מטרה בחיים אין לו משמעות לחייו והוא יחפש אותה בריגושים זולים ושונים מקדושה. הרעיון הבסיסי שכל האדם יש לו מטרת ואידיאל בחיים להפוך את עצמו למקדש מעניקה לאדם אידיאל בחיים.
שנית על האדם להבין את חשיבות הרצף והתמידיות בעבודתו, ולא אוסף של רגעים מתחלקים. “אש תמיד”, ולכן עבודתו צריכה להיות קבועה ורציפה, לא להיות רגע בקודש ורגע בחול חלילה.
אך הדבר העיקרי ביותר: על האדם לעבוד את ה’ מתוך התלהבות, אש תמיד. כשהאדם יעשה כך, אז מובטח שה”לא – תכבה”, הדברים השלילים יכבו, כי הוא שקוע בדברים שבקדושה שמהם הוא מתלהב. על כן תפקיד המחנך הוא להחדיר במחונכיו התלהבות וסיפוק מדברים שבקדושה.
ואף על פי שרק חלק מהיום האדם לומד ומתפלל, על כך באה ההוראה מקרבן התמיד, אין חובה שזה יהיה כל היום כולו, אבל כן יש חובה שכל היום כולו יהיה חדור בקרבן התמיד. ואף על פי שזה יכול להיות נתינה בזמן מועט, אך כשהאדם עושה זאת מתוך התלהבות של קדושה ומכל הלב, גם מועט שווה הכל.
ז.
לסיכום, ניתן לתמצת זאת בשורת צעדים מעשיים:
-
- להבין שיש לנו מטרה ואידיאל בחיים – הצבת מטרות, שהיא דבר ראשון בכל עסק, קל וחומר בעסק הגדול ביותר, חיי האדם. מטרה ואידיאל זו היא הפיכת האדם למקום משכן ומקדש.
- להבין את חשיבות הרצף.
- לייצר אפשרות שעבודת ה’ תהיה מתוך התלהבות ואש של קדושה, וזה ימלא את הזמן שבו הוא מתעסק גם בענייניו.
- להדגיש את הערך של המעשה אפילו אם הוא מעט.
[1] ספר ויקרא.
[2] פרשות תרומה – פקודי בספר שמות.
[3] שמות כה, ח.
[4] על פרשת בהעלותך יא, טז. הובא גם בילקוט שמעוני רמז שסד פרשת תרומה.
[5] ראה רבות בספר המאמרים באתי לגני.
[6] אלשיך על הפסוק. ראשית חכמה שער האהבה פרק ו. של”ה ועוד.
[7] לקוטי שיחות חלק ג’ עמ’ 906. חלק ל”ו עמ’ 128.
[8] אמנם לפי הרמב”ם אין הגדרתו ככלי ממש. וכן בבית המקדש השני היה חסר כלי זה.
[9] תיאור המקדש וכליו לקוח מפרשות תרומה, כי תשא. משניות מסכת מדות. רמב”ם הלכות בית הבחירה.
[10] ראה באריכות לקוטי שיחות חלק יא עמוד 116 ואילך.
[11] לקוטי שיחות חלק יא עמ’ 205
[12] תורת מנחם כרך כז עמ’ 470.
[13] ברכות מג, ב.
[14] תהילים פרק קנ.
[15] לקו”ש ח”ג עמ’ 910. רשימת המנורה עמ’ צד.
[16] רשימת המנורה עמ’ קכ.
[17] שם.
[18] גם בפעם היחידה בשנה, ביום הכיפורים, שהיו נכנסים לקודש הקודשים, לא היו עובדים בו ישירות אלא לפניו.
[19] לקוטי שיחות חלק טז עמ’ 434.
[20] במדבר פרק כח.
[21] לקוטי שיחות חלק ג’ עמ’ 939
[22] שם.
[23] ויקרא ו, ו.
[24] תלמוד ירושלמי, יומא, פרק ד הלכה ו.
[25] לקוטי שיחות חלק א עמוד 217.
[26] היום יום, כ – כא אדר שני.
[27] שיחת הרבי לשבת חזון תש”נ.