בשנת ה’תשס”ה, יוני ,2005 כשנה לאחר שאובחנה בגופו המחלה, העניק סטיב ג’ובס הרצאה בפניסטודנטים באוניברסיטת סטנפורד. ההרצאה מפיו של מנכ”ל אפל, שהיה לאחד מעשירי העולם, הפכה ללהיט ברשת וזכתה בכינוי “נאום ההשראה הטוב ביותר בהיסטוריה.” בנאומו ייעץ ג’ובס

לשומעיו כיצד להשתחרר מפחדים וחרדות. כיצד להתגבר על “מבוכת הכישלון.” את העצה שייעץ,

התוודה, יישם בעצמו כמעט כל יום בחייו הבוגרים.

המוות, טען ג’ובס, הוא “ההמצאה הטובה ביותר של החיים,” “סוכן ההתייעלות של החיים.” על- פי ג’ובס ההתבוננות במוות היא כלי המסייע לאדם להתגבר על חרדותיו, ובסופו של דבר גם להשתחרר להגשים ולהצליח.

“…כמעט כל דבר – כל הציפיות החיצוניות, הגאווה, כל הפחדים ממבוכת הכישלון – כל אלה נופלים הצידה למול המוות… לזכור שאתה עומד למות – זו הדרך הכי טובה שאני מכיר להימנע מהמלכודת של לחשוב שיש לך מה להפסיד. אתה כבר ערום. אין סיבה לא ללכת אחרי לבך”.

 

הבחירה בחיים – גישת החסידות

 האם עצתו של ג’ובס מתאימה לכל אדם? מהן הסכנות המקופלות בה? האם ההתבוננות בכל יום כאילו זהו היום האחרון בחיינו עשויה באמת להציל אותנו מהחרדות?

 עמדתו של ג’ובס, שסחפה רבים, הובאה כדי להדגיש גישה שונה לגבי התמודדות עם חרדות – זאת של מחשבת החסידות. על-פי רבי שניאור-זלמן, מחבר ספר התניא, בפרפרזה לדברי ג’ובס, האדם צריך לחיות כל יום כאילו הוא עתיד לחיות עתיד לחיות ולא כאילו מחר הוא עשוי למות. הבחירה בחיים הנצחיים  תדחוף  אותו  לחפש את הממד הרוחני,  הנשגב,  העל-זמני שבמעשיו ובמציאות ולא את המימוש הארצי והזמני, שעשוי להיות מאכזב. מה שאמור להניע את האדם זו לא המחשבה שהוא ערום, אין לו דבר להפסיד ולכן אל לו לחשוש מלקחת סיכונים בחייו שיובילו אותו למימוש עצמי. התפיסה הראויה על-פי בעל התניא היא שיש לאדם הכל, הוא חי במציאות

שלמה, לא מאוימת ולא חסרה, המתבטאת בפוטנציאל אינסופי. לכן אין לו סיבה להיות חרד, מוטרד או מיוסר.

על-פי בעל התניא בכל רגע ורגע האדם עומד בפני בחירה. הבחירה היא לא אם להכיר במוות הקרב ובגינו לנצל את הזמן. הבחירה היא בין חיים למוות. על האדם לבחור בין לחיות חיים אמיתיים, פנימיים, שהם גם חיים נצחיים, או להתחבר לחיים כלים ונפסדים. חיים חומריים שמגלמים גם את המוות בשל זמניותם. לדידו האדם יכול להיות מת בכל רגע, גם כשהוא חי חיים גשמיים. אם המסקנה שלו תהיה שהוא צריך למצות את הגשמיות – בחירתו תהיה במוות. לאידך אם האדם יתחבר לממד הרוחני, לפנימיותו, הוא לעולם לא ימות. תודעה כזו תחבר אותו לחיי החיים ותזכה אותו בחיים מלאי משמעות.

“הפחד  משגשג  בתוך  החשיכה  והבלבול  אבל  נמוג  לאורה  של  הבהירות,” כותב הרב  סימון ג’יקובסון בספרו פורץ הדרך – “הדרך לחיים של משמעות.” המחשבה על המוות עלולה ליצור בלבול וחשכה, לעורר חרדות ולא פתיחות ותעוזה. מחשבות לא מכוונות אודות הקץ עשויות לדחוף את האדם לרצות להגשים צרכים ורצונות זמניים וגשמיים  שרק יעצימו את הפחדים והחרדות.

“רשמו מהם חמשת הדברים החשובים לכם ביותר בחיים,”  ממליץ הרב ג’יקובסון . “האם אלו מטרות  בנות  חלוף  או  מטרות  נצחיות?  האם  כסף  ומעמד חברתי  חשובים  יותר  ממשפחתכם ומעזרה לאנשים אחרים? אם כך ברור מדוע יש פחד נורא בחייכם”…

מכתב הדרכה

כיצד הבחירה בחיים פנימיים מתורגמת להתמודדות מעשית עם חרדות על-פי ספרות החסידות?

הדרכה מעשית לדוגמה אפשר למצוא בניתוח1 אחת האיגרות ששיגר רבי מנחם-מענדל, הרבי השלישי של תנועת חב”ד, המכונה גם אדמו”ר הצמח צדק,” לפני שנת תק”צ, ,1830 לערך.

במכתבו הוא מייעץ כיצד להתגבר על פחדים וחששות. כיצד ניתן להשיג את שמחת הנפש ולהסיר כל “יגון ואנחה.” בתשובתו אפשר לאתר ארבעה שלבים מעשיים. שלבים המתאימים לא רק למי שבוחר לפחד ללא סיבה ממשית, אלא גם למי שיש לו סיבה טובה לפחד, ושסכנת התדרדרות

כלכלית או בריאותית מרחפת מעליו.

שלב ראשון – מודעות למאבק

הצעד הראשון בהתמודדות עם החרדות הוא ההכרה שאלה נתונות לגמרי לבחירתו של האדם. יש לו לאדם את הכלים והיכולות לנצח את הפחד ולבחור בדרך חיים של מנוחת הנפש. כדי לחדד את הבחירה הזאת ה”צמח צדק” מדמה את ההתמודדות עם הפחד לאדם המתכונן לקרב. האתגר העומד מולו הוא להסיר את מורך הלב. אם ירך לבבו בצאתו למלחמה שמא ינוצח וייפגע, סביר להניח שבסופו של דבר אכן ינוצח בקלות. הוא יפסיד עוד בטרם יעלה לזירה. דחיית הפחד מלהתנחל בלבבו היא לכן חובה ותנאי להצלחה.

מנקודת המבט שמציגה תורת בעל התניא, האדם נידון במשך כל חייו למאבקים בלתי פוסקים-מאבקי נפש פנימיים. ריצת המחשבות, החרדות, הטרדות, החמיצות, הבדידות, התנודתיות בנפש, הספקנות, כל אלה אינם פוסחים כמעט על אף אדם, עשיר או עני, חכם ושאינו. לאדם מגוון רצונות הקשורים בין היתר להצלחה, רווחה כלכלית, בריאות פיזית וחיי משפחה תקינים. אלא שמבנה הנפש הוא כזה, שגם כאשר האדם מגשים שאיפה אחת, מיד צצה אחרת תחתיה, והוא לא

יזכה במנוחת הנפש לאורך זמן.

האם אפשר להתגבר על תחושת החסך הנפשי? אחת הבשורות של ספר התניא היא שרוב בני האדם לא יצליחו לנצח ניצחון מוחץ את המאבק הפנימי המתחולל בתוכו. הניצחונות הם תמיד זמניים. את תחושות השמחה, השלמות וההרמוניה בין הממד הפנימי לבין זה החיצוני ניתן להשיג

רק על-ידי ניצחונות קטנים, כל רגע מחדש. הסיבה לכך היא שיש ערך במאבק הפנימי, וככל הנראה לשם אותו מאבק נברא האדם5. כל רגע בחיי האדם נושא בחשיבות רבה כל-כך, משום

שהוא מגלם את המאבק של אותו הרגע. משימת החיים היא לנצח את המאבק ברגע הנוכחי.

מפתיע לגלות כי התמונה הזאת, למרות כוחות המאבק הנוטלים בה חלק, היא מלאת אופטימיות. לא משנה מה קרה לפני רגע, לאדם תמיד יש את הרגע הנוכחי כדי לנצח בו.

המודעות שדורשת תורת החסידות כשלב ראשון לקראת הניצחון על החרדות היא שהאדם יכיר בכך שנולד להיות לוחם. לוחם הנאבק בכל רגע עם נטיית נפש טבעית לפחד וחרדה הנובעת מספקנות והעדר אמונה. אך גם לוחם שיש לו את כל הכלים הדרושים כדי לנצח במאבק כנגד

החרדות ברגע הנוכחי.

שלב שני – הכרת זירת הקרב העיקרית

 “חיי היו מלאים באסונות איומים שרובם מעולם לא התרחשו”, מתאר מארק טווין את הכניעה

של האדם לחרדות.

החרדות  ניזונות  מהעיסוק  בהן במחשבה. מחשבות האדם  מאופיינות  בתנועה ללא  הפסקה. המחשבות מתחלפות תדיר ומקפלות בתוכן מאבק חריף. מאבק בין השכל לרגשות. מאבק בין הנטייה לאגוצנטריות והעמדת ה”אני” במרכז, לבין נטייה אתנוצנטרית, שבה האדם והאינטרסים שלו אינם העיקר. האדם מנסה להיות מרוכז בדבר משמעותי, ערכי – ומחשבותיו גוררות אותו

לחוסר מיקוד ולעתים אף לתהומות אפלים.

המחשבות מכונות בהגות החסידית לבוש הנפש. ללבוש הנפש, המחשבה, אין תוכן משל עצמה. היא מבטאת את התוכן של כוחות הנפש, השכל והרגשות. לבושי הנפש הם לא חלק ממהות הנפש. הם מהווים נדבך נוסף, כמו בגד של אדם שהוא יכול להחליף כרצונו. כלומר האדם אינו יכול לשנות במהירות את טבעו, אבל הוא יכול להחליט באיזה אופן הטבע הזה יתגלה במחשבתו.

מכאן נובעת עמדתו של ה”צמח צדק,” לפיה אם המחשבה היא זירת הקרב העיקרית של האדם, קרב בין מחשבות חרדתיות למחשבות חיוביות ומפרות – בזירה זאת האדם צריך לנצח. האדם אינו יכול למנוע הרהור חרדתי, אבל הוא יכול לבחור שלא להתפלש בו. הבחירה במה למקד את מחשבתו נתונה בידו בכל רגע ורגע, בזכות היכולת להסיר ולהחליף את לבושי כוחות הנפש.

מסקנתו היא שהדרך לנצח את הפחד היא לא לאפשר לו להתנחל במחשבה. כשהפחד לא יזכה לביטוי במחשבה הוא יתפוגג. הסיבה לכך היא שרגשות הפחד ניזונים מהעיסוק וההתבוננות במושא הפחד. בהעדר עיסוק בנושא, נחלש הכוח המעורר את אותן רגשות.

שלב שלישי – להיות חיובי

התעלמות מהפחד איננה מספיקה. במחשבה האנושית אין ריק. אם המחשבה אינה ממוקדת ומפרה היא עלולה להתדרדר במהירות למקומות בעייתיים, לא מוסריים הגורמים לבזבוז זמן ואנרגיות.

מה הפתרון למרוצת המחשבות? את זרימת המחשבות לא ניתן לעצור. אבל את התוכן שלהן ניתן להחליף. אפשר להמיר את בגדי המחשבה אך לא ניתן ללכת ללא בגדים או ללא מחשבות. כלומר האתגר של האדם הוא להחליף מחשבה אחת באחרת. כאשר האדם מחליף מחשבה באחרת ממילא הקודמת נפסקת6, שכן אי אפשר לחשוב שתי מחשבות בו זמנית.

לכן הדרך היחידה לנצח את הפחדים היא לא רק להתעלם מהם אלא להתעקש על מחשבות חיוביות, מרוממות משמחות. מחשבות שבהן ניכר הפוטנציאל האינסופי של האדם.

שלב רביעי – אחרי המעשים נמשכים הלבבות

תחייכו, תיראו מלאי שמחה, מייעץ ה”צמח צדק.” גם אם בתוככם אתם לא מרגישים כך, לבסוף השמחה החיצונית, המלאכותית לכאורה, תחדור גם פנימה.

על-פי  תורת החסידות, המחשבה  איננה  הלבוש  היחיד לנפש. לבושי  נפש  נוספים  הם  הדיבור והמעשה. על-ידי המחשבה אנו מכירים את הכוחות הפנימיים הפועלים בתוכנו. הדיבור והמעשה מגלים את כוחותינו הפנימיים החוצה, לזולת.

שלושת לבושי הנפש, המחשבה, הדיבור והמעשה, הם אמנם חיצוניים לנפש ומושפעים ממנה אך גם משפיעים עליה. אם אדם ְי ַלמד את עצמו להימנע משיפוטיות ולהפיץ חום ואהבה לסביבתו, אולי התנהגותו תהיה ותיראה מאולצת. ככל שיחלוף הזמן, ההרגלים החיוביים שפיתח הם בתחילה

יהפכו לטבע שני. בכוחו של ההרגל להטביע באדם כוחות חדשים שלא היו בו כלל7. יחד עם זאת, הרגלים לא בריאים עשויים לגלות באדם צדדים נסתרים, שעדיף היה לא לתת להם ביטוי. אם יתרגל לחרדתיות הוא ייאטם ולא יהיה מסוגל לראות את עצמו מתגבר ומתפקד.

הכלל הוא ששמחה היא תוצאה של עבודה רוחנית. הנטייה הטבעית איננה לשמחה. אולם בעצם ההתעקשות של האדם לשמוח, גם אם מתוך אילוץ, הוא מונע מהחרדות להתעצם ולהתגלות. יתר על-כן, כפי שאדם מראה את עצמו, כך הוא מזמין את היחס כלפיו. אדם המקרין חרדות יזמין שיח חרדתי וירחיק ממנו אנשים המבקשים איתנות נפשית. ולהפך, אדם הנוהג בשמחה, יזמין

התנהגות שמחה ומחויכת.

לסיכום ניתן לומר כי המטרה של ארבעת השלבים היא אחת. לעזור לאדם בבחירה המתקיימתבכל רגע. בחירה ברגעים של התעלות לכדי שמחה פנימית, נשגבת. שמחה שאינה תלויה בדבר, ומלווה בתענוג גדול. שמחה שבה מותר לאדם להיות. מותר לו לקבל את עצמו כפי שהוא. שמחה אמיתית, הכרוכה בהתרוממות מעל הדאגות והחרדות הזמניים, ונובעת מהתחברות לנקודה פנימית בנפש המאופיינת בשלמות ונצחיות. נקודה מלאת אמונה שבה האדם אינו תופס את עצמו כפגום ושום התרחשות חיצונית אינה מאיימת עליו.