דרך כבושה
The Chassidic Addition to Behavioral and Cognitive Therapy

MyLife Essay Contest Finalist

The Chassidic Addition to Behavioral and Cognitive Therapy

מבוא

הדילמה בה ניצב החפץ בקרבת ה’, בין עיסוק מוחלט בלימוד התורה, תוך ניתוק מוחלט מעניני עוה”ז, לבין השקעת עיקר עבודת ה’, בקיום המצוות בפועל ממש בגשמיות העולם. את הדילמה אני מציג מכיוון דומה, בעולם הפסיכולוגיה, שם ניצבים להם גישות שונות המזכירות את אותם צדדים ממש. אך בעוד בעולם הפסיכולוגיה, הדילמה לא נפתרת, בעולם החסידות נמצא הפתרון.

אחת מהבשורות הגדולות בתחום הפסיכולוגיה של המאה ה,20 הייתה הפסיכולוגיה ההתנהגותית. ווטסון וממשיכו הדגול סקינר, אמרו די לפסיכואנליזה של פרויד. בעינהם המרכיב היחיד באדם, שניתן לחקור בצורה מדעית, הוא ההתנהגות.

עד אליהם, שיטת הפסיכואנליזה של פרויד התפשטה בכל אירופה וארה”ב ושימשה בתור התיאוריה הפיכולוגית הנכונה היחידה, כך שהיה עיסוק נרחב בעומקי הנפש: ניתן יחס לדחפים בלתי מודעים, חלומות, עם תיאוריות נרחבות על המודע והתת מודע. בחדר הטיפולים שפועל בשיטת פרויד, הטיפול הוא מתמשך ביותר, המטרה היא לחשוף ולגלות את הרבדים העמוקים והנסתרים ביותר, דבר שיכול להתמשך על פני מפגשים רבים בין המטפל למטופל.

לעומת זאת, בעיני ווסטון על מדע הפסיכולוגיה לעסוק בדברים רלוונטיים בלבד, הניתנים לצפייה, למדידה ולכימות. המטרות של הפסיכולוגיה בעיניי ווטסון היו פשוטות ונגישות, כך שלדידו הטיפול הפסיכולוגי מתרכז כולו בהתנהגות ובמעשים הממשיים של האדם. את הרגשות והמעמקים החבויים בנפש אין טעם להעלות בחדר הטיפולים.1

עם כל היתרון והנגישות שבשיטה זו, המציאות הוכיחה שגישה הפסיכולוגיה ההתנהגותית לבדה לא הצליחה להאריך ימים, הגישה הקוגניטיבית ירשה את מרכז הבמה ואף לתורת פרויד חזרה העדנה.

השאלה הנשאלת היא:
מדוע? מה לא החזיק מעמד בגישה זו?

* * *

כשמתבוננים בענין בעיני היהדות, מוצאים הקבלות מעניינות:

בקשר הכל כך מורכב בינינו לבין הבורא, ישנם לפחות שתי גישות כלליות לפיתוח הקשר עם היוצר:
מחד, ניצבת לה רשימה ארוכה של מעשים פוזוטיביים, הכוללים התנהגויות מפורטות שעל האדם לקיים על מנת לתחזק את הקשר הנצחי שלו עם ה.’ כמו כן ישנם מעשים נגטביים שעל האדם להתרחק מהם ככל יכולתו. ללא ספק, אילו היינו מפגישים את סקינר וווסטון עם ספרי ה’שולחן ערוך,’ המפרטים את כל מה שמותר ואסור ליהודי לעשות בחיי היום יום, הם היו חוככים ידיהם בהנאה ואומרים שזוהי הדרך המתאימה לגישתם, כל מצווה ניתנת לכימות, עם מדידה מדוייקת של אורך ורוחב, גודל וזמן.

לגישת החשיבות המעשית בקיום המצוות, אין צורך להביא הוכחות עמוקות, ההיסטוריה היא זו שמוכיחה בבירור, ששרדנו את כל התהפוכות העזות שהעלימו עמים שלמים ורק בני עמנו שדבקו במצוות שרדו.

לאידך, ניצבת לה גישה נוספת, שרואה אידאל נרחב, דווקא בחלק ההגותי של האדם, לפי גישה זו, החלק החשוב ביותר בקשר עם הבורא, בא לידי ביטוי בלימוד התורה (ויודגש: לא לימוד לשם מעשה, אלא לימוד לשם לימוד).
חז”ל ההינו לפרש את הפסוק “וכל חפצים לא ישוו בה” שהכוונה בפסוק היא, שכל המצוות המעשיות (לכך מתכוון הפסוק בביטוי “חפצים”) אינם שווים אפילו לרגע אחד של לימוד תורה.

בשונה מהגישה ההתנהגותית בפסיכולוגיה שהציגה את עצמה כריאקציה נוגדנית לשיטה הפסיכואנליזית, ביהדות יש מקום לשתי השיטות שצוינו לעיל גם יחד, עד כדי כך, שההגדרה המקובלת למי שמשקיע כל חייו בדרך היהדות “שומר תורה ומצוות” 2

בתורת החסידות מלמדים את האדם כיצד לשלב ולאזן בצורה הנכונה, הן את החלק השכלי והן את החלק המעשי בקיום התורה והמצוות.

מייסד חסידות חב”ד רבי שניאור זלמן, מכוון ומדריך בענין זה הן בספרו ה’תניא’ והן בשאר ספריו ומאמריו. כאן ברצוני לציין למאמר ספציפי אשר ידוע בין ההוגים בחסידות כמאמר בסיסי ומיוחד – המאמר נמצא בספר תורה אור דף צ’ ומתחיל במילים ‘יביאו לבוש מלכות’

כרקע למאמר ישנו סיפור מרתק, אשר בחלקו איננו ידוע: ממשיך דרכו של מייסד דרך החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב היה המגיד ממעזריטש, הוא לא היה קרוב משפחתו של הבעש”ט, אלא היה בכיר תלמידיו ומשכך נבחר להיות ממשיך דרכו, למגיד זה היו תלמידים רבים ומובהקים, שהקימו בהמשך חייהם חצרות גדולות של חסידים.
פעם אחת, בסביבות חג הפורים הגיע לבקר במעזריטש ר’ יחיאל חתנו של הבעל שם טוב, זה היה מתבקש מאליו לנהוג בכבוד הגדול ביותר כלפי חתנו של מייסד הדרך.
ואכן, כך נהג הרב ה’מגיד’ לאורך כל ימי ביקורו. כשהגיע החג עצמו ור’ יחיאל ישב לסעודתו במקום אכסנייתו, החליט המגיד לשלוח את צעיר תלמידיו שהיה חביב עליו ביותר, לשהות במהלך הסעודה ביחד עם ר’ יחיאל, היה זה מי שהתפרסם אחר כך כמייסד חסידות חב”ד רבי שניאור זלמן.

כמובן, שלר’ שניאור זלמן, היה זה ויתור ענק! במקום להיות עם רבו וחבריו בסעודת החג, עליו לשהות בשליחות רבו ולכבד את רבי יחיאל… אך חזקה עליו הוראת רבו ויצא לכיוון הבית בו שהה רבי יחיאל.
הויתור לא היה קל, אך בפירוש היה משתלם! ישנה אגרת שכתב רבי שניאור זלמן לאחד מחבריו אודות אותו פורים ושם מציין רבי שניאור זלמן שהוא קיבל מרבי יחיאל דרך כבושה בעבודת ה’.

מהי אותה דרך כבושה שקיבל רבי שניאור זלמן, האם שמרה לעצמו או שגילה לתלמידיו?

מקובל אצל חסידים 3 שהדרך הכבושה הזו היא הבסיס למאמר (שאליו הפניתי לעיל) יביאו לבוש מלכות.

במאמר זה, בולטת היכולת המדהימה שמעניק רבי שניאור זלמן, לשילוב ואיזון נכון בין מעשים טכניים להגות עמוקה, בין מצוות מעשיות לתורה לשמה.

כפי שמוסבר שם, לימוד התורה היא התקשרות הכי גבוהה שאליו האדם יכול להגיע מצדו הוא, ההסבר לכך הוא הגיוני: מכיון שהשכל, הוא החלק הגבוה ביותר באדם, אזי מובן שכאשר היהודי משקיע מזמנו וכוחותיו ללימוד התורה, הוא מקשר את החלק הגבוה שבו לה’.

לאידך, מפליא ר’ שניאור זלמן לבאר, שכמה שגבוה עולם השכל שלנו, הנה בכל זאת, למעשים הפשוטים שלנו יש מבחינה מסוימת משהו גבוה הרבה יותר!
בשפת הקבלה ההגדרה היא, שהתורה שייכת לדרגה הכי גבוהה שב’ממלא כל עלמין’ והמצוות שייכות לאור מופלא יותר שנקרא אור ה’סובב כל עלמין’.
במילים עכשוויות: דווקא כלפי ההתהוות של העולם הפיזי מאת הבורא הבלתי נתפס, חייב להיות שנעשתה על ידי סוג של קפיצה שאינה נתפסת בהגדרה מסודרת ותהליכית. קפיצה שכזו יכולה לבוא רק מאור עליון מאוד גבוה, ובלתי מוגבל – לאור זה קוראים ‘סובב כל עלמין’.
ואם כן יוצא לנו דבר מדהים, שדווקא בישות הגשמית והפיזית, אין הסבר כלשהו ליצירתו חוץ מאותה קפיצה בלתי אפשרית ובלתי נתפסת של ה’סובב’. לא כך הדבר כאשר מדובר על עולם השכל לדוגמא, השכל במהותו הוא דבר רוחני, כך שלא היה צורך בקפיצה של אור הסובב כדי ליצור אותה.

ומשכך, ישנה מעלה דווקא בקיום מצוות גשמיות, אותן פעולות ממשיות של לקיחת אתרוג ושאר מינים בחג סוכות, בצק שלא תפח בחג פסח וכו’ יש להן משמעות עמוקה של נגיעה ממשית באור הגבוה והמיוחד, אור הסובב כל עלמין.
סקינר ווסטון נכשלו, כי הם לא ידעו לתת את היחס הנכון למעשים! בעיניהם ההחלטה לרכז את כל הפסיכולוגיה בהתנהגות, נבעה מכך ששאר החלקים בנפש הם כמו קופסא שחורה שלא ניתנת לחדירה.
אך זה לא בא מפני שהכירו את העוצמות המופלאות שיש בעולם העשיה.

לעומתם, תורת החסידות מלמדת אותנו להגדיר מחדש את המעשים הפשוטים שלנו כמי שיש להם אפקט מדהים, כך שמעשים שבכל יום נהפכים לפתע, להיות מוארים באור נפלא.

לסיכום: 1. האדם מורכב מרבדים של התנהגות ושל הגות גם יחד. 2. התבונה האמיתית היא, לשלב בין השניים. זו תהיה טעות להתרכז ולהשקיע כל האנרגיות רק בכיוון אחד. 3. כאשר מעמיקים להבין את המעלה של שתי הגישות מצליחים לשלב ביניהם בחיי היום יום ובשמירת התורה והמצוות.

הערות ומקורות