להחזיק את הראש מעל המים
Keeping Your Head Above The Water

?איך אפשר להצליח להשאר מרוכזים, גם בזמנים מאתגרים בחיים, ובעידן הטכנולוגיה

How to Stay Focused in the Face of Challenges and in the Age of Technology

MyLife Essay Contest

אתגרי החיים

אתגרי החיים נמשלים למבול, שנקרא “מבול” על שם שבלבל וערבב את הכל, ועל שם שהוביל את הכל לבבל העמוקה.

חיי האדם מלאים באתגרים, בפרט בתקופתנו: יש המון טרדות, כפרנסה, וגידול וחינוך הילדים, ובריאות ועוד. ויש גם טרדות, בגלל שאנו בעידן הטכנולוגיה, שלאדם קשה להתנתק ממנה, ולהתרכז יותר בחיי המשפחה, ובדברים החשובים יותר בחייו, ובחיי נשמתו.

כמו המבול, גם טרדות אלו, מבלבלות אותנו, ומובילות אותנו למחוזות שלא היינו מצפים לראות את עצמנו שם, שזה נקרא “עבודה זרה” – סוג של התעסקות שהיא זרה לאדם, שלא מתאימה לו, לגודל מעלתו.

טבע האדם, שרוצה להרגיש נעים ומעונג; ויצרו של אדם מנצל את חולשתו, שהוא מרגיש לחוץ מהטרדות ולא טוב עם עצמו, והוא מפתה אותו לעשות מעשים שליליים מצד עצמם, או שהם לא מתאימים לו, בשביל ההנאה הרגעית שיקבל מהם, ובזה ישכיח מעצמו את כל צרותיו.

בפרט בזמננו, שבקליק אחד, נדמה שאפשר לברוח מכל הצער והלחץ, למקום של שקט ועונג.

יוסף הצדיק – סמל האמונה ודבקות במטרה

יוסף הצדיק, הוא הסמל של אחד שתמיד נשאר מרוכז בדבקותו במטרה, גם בזמנים שעבר סבל נורא, וגם בזמנים שנהיה למנהיג בעל השפעה עצומה.

איך יכל יוסף לעבור זמנים כה מצערים מלחיצים ומשפילים, כמכירתו לעבד על ידי אחיו, והשלכתו לבית הסוהר בגלל עלילה – ובכל זאת לא לאבד את האמונה, ולהמשיך לחיות חיים מוסריים, ולהצליח? כל אחד אחר היה נכנס לדכאון, והיה מנסה לנחם את עצמו בתענוגים זמניים, בלי שום הגבלות.

גם מפתיע מאד, איך שיוסף גם לאחר שקצר הצלחות, ונהיה למשנה למלך, בעל כח השפעה עצום, כל הכסף והכבוד לא בלבלו אותו ונשאר עדיין דבוק באמונה ובמטרה!

התשובה לכך: ליוסף היתה נשמה מיוחדת. כשנולד לרחל, קראה לו בשם יוסף, בתפילה ש”יוסף ה’ לי בן אחר”. ולכאורה איך זה שרחל לא מתרכזת בילד שנולד ושמחה בו, ובמקום זאת, חושבת על הילד האחר שהיא רוצה.

אלא, שיש פה רעיון עמוק: רחל התנבאה שליוסף יש כח מיוחד: לעשות מ”אחר” – “בן”.

יוסף חווה נסיונות קשים ביותר שמעלים הרבה שאלות על השגחת הבורא, וירד למצרים, וחי בסביבה שלא הכירה בכלל במציאות הבורא. וכל זה לא גרם לו לאבד את האמונה ועדיין דבק במטרה. כי היה לו את הכח העצמתי הזה להיות במצב של “אחר”, שנראה כאילו יש ניתוק בין הבורא לבריאה; ולהכיר שבאמת זה מצב של “בן”, שיש פה קשר עמוק והשגחה מופלאה בין הבורא לבריאה, ויש תכלית ויש מטרה, וצריך לדבוק בה. והמטרה היא להוסיף אור והשפעה חיובית על עצמו ועל כל הסובב אותו, שכולם יתנהגו כ”בן” ולא כ”אחר”.

מיצוי עצמי

כשבני ישראל גמרו את בניית המשכן, שנים עשר הנשיאים התנדבו שש עגלות עבור נשיאת המשכן. הגמרא מתארת שהעגלות בקושי הספיקו להכיל את כל חלקי המשכן, והיו צריכים להטעין קרשים אחד על השני, ו”בן לוי” היה צריך לרוץ אחרי העגלה לוודא שהקרשים לא נופלים.

ולכאורה, מדוע לא התנדבו הנשיאים יותר בהרחבה, כל נשיא עגלה אחת, וכך היו יכולים לשאת את הכל בריוח.

אלא, שכל מה שהיה במשכן הפיזי, מורה איך הדבר אמור להיות בנפש האדם.

האדם צריך לדעת, שכמו שהעגלות היו מנוצלות עד הסוף, ולא היה שום ריוח מיותר. כך האדם צריך לנצל את כל כשרונותיו, זמנו, ומרצו – עד הסוף!

לפני שאדם נולד: הקב”ה מחליט כמה זמן יחיה, ואיזה כשרונות ינתנו לו, ואם יהיה עשיר או עני, גבור או חלש!

כל ההחלטות האלו, מבוססות ב 100% על תפקידו ושליחותו בחיים, והאדם צריך תמיד לזכור, שכל טיפת אנרגיה, וכל דקה, וכל כשרון, שה’ נתן לו, צריכה להיות מנוצלת עד הסוף, כי לא ניתן לו שום דבר מיותר.

יתירה מזו: כמו שה”בן לוי” רץ אחרי העגלה לדאוג שלא יפול שום קרש. כך האדם “לעמל יולד”, וגם כשמרגיש שכדי שימצה את עצמו ב 100% הוא צריך תמיד לרוץ ולהתייגע, לא יתן שום הנחות לעצמו!

תורת הפסיכולוגיה אומרת: אל תסתכל בחצי כוס הריקה, אלא חצי כוס המלאה!

החסידות אומרת: אין חצי כוס ריקה. כפי שזה דבר ברור שה’ לא נתן לי שום דבר מיותר, בלי שום תכלית; כך זה מובן שמה שאין לי, זה בגלל שזה לא דרוש לי למלא את ייעודי בחיים. ולכן . הכוס שלי (של מה שאני צריך) היא תמיד מלאה ב 100%

כשאדם קם בבוקר: במקום לחשוב על מה שחסר לו, ולהכנס לדכאון, או להטריד את עצמו במחשבות, איך אמלא חסרונותי; צריך לדעת שאם קמתי בבוקר ואני חי זה בגלל שיש משהו שאני צריך לפעול ולעשות היום, וה’ נתן לי בדיוק מה שאני צריך עבור זה, והוא “המכין מצעדי גבר” יזמין אותי למקום שבו אני יוכל להאיר ולהשפיע.

יוסף הצדיק שהיה מלא באמונה זו, גם כשהיה בשיא שפלותו בבית הסוהר, לא נכנס לדכאון , וכשיום אחד בבוקר ראה שפניהם של שרי פרעה לא נראים טוב, מיד התעניין בהם, ורצה לדעת אם יוכל לעזור להם.

ליוסף היה ברור, שאם אני נמצא היום בבית הסוהר בחברת שרי פרעה, זה בגלל שיש משהו שאני יכול לעזור ולשנות.

להתמקד בעתיד ולא בעבר

כדי להמחיש יותר את ההבדל בין שני הגישות השונות לחיים, נתבונן בהבדל שבין הזבוב והדבורה:

הדבורה עוקצת, והיא גם שרץ טמא. אבל מצד שני: הדבורה מלקטת את הטוב והמתוק מכל הפרחים.

המסר הוא ברור: גם אם חווינו כשלונות בעבר, ואנו מאותגרים בהווה. אנו צריכים תמיד להתרכז בטוב שאנו יכולים למצוא ולגלות בכל מקום – להתרכז בשליחות.

היצר הרע נמשל לזבוב: הזבוב גם אם יהיה בחדר נקי ומצוחצח, הוא תמיד ימצא איזה שהוא לכלוך, וידגור עליו.

זה מטרת היצר, שאנו נתמקד בלא טוב: בכשלונות העבר, במה שחסר לנו בהווה – ונאבד את המוטיבציה.

על האיסור של “לא תחמוד” מוסבר שכמו שהאדם אף פעם לא יחמוד את בת המלך, כי יודע שאין שום סיכוי בעולם שיתנו לו אותה, כי היא לא ראויה לו בכלל; כך צריך להיות ברור לכל אדם, שמה שיש לחברי ולא לי זה בגלל שהוא לא ראוי לי עבור ייעודי בחיים, ואם אתרכז במטרה אף פעם לא אחמוד את מה שיש לחברי, ולא אעצב על החסרון.

להשאר מרוכזים גם כשמצליחים

כשאדם מצליח, מבחינה מסויימת זה עוד יותר מאתגר, להשאר מרוכז במטרה, ולא בגדולת עצמו. ולא להסתנוור מכל האפשרויות שנפתחים לפניו.

יוסף קרא לבנו “מנשה”, כדי שיזכור תמיד שהוא בסיטואציה שמשכיחה ממנו את החינוך שקיבל בבית אביו, להאמין בה’, ולדעת שהוא נמצא בעולם עבור מטרה מסויימת.

ליוסף היה ברור שכל הגדולה וההצלחה שלו הוא רק מברכת ה’, וכל זה עבור מטרה אחת ברורה לנצל כל זאת להשפיע ולפעול הרבה יותר ממה שעשה עד היום.

כתוב בגמרא ש”רבי היה מכבד עשירים”, ולכאורה מדוע לכבד אדם רק בגלל שיש לו יותר כסף? אלא, שרבי ידע שאם ה’ נותן לאדם יכולות, זה בגלל שיש לו נשמה גבוהה, ולכן: א) הוא יכול לעמוד באתגר העושר, ולהשאר דבוק באמונה ובמטרה; ב) שיש לו יכולת עצומה, לנצל את הכח הרב שיש בידו להשפיע בעולם.

להיות מרוכזים במטרה עד הסוף

מעלת האדם היא, שהוא תמיד יכול להסתכל כלפי מעלה, ולזכור שתכליתו להיות דבוק במטרה עליונה יותר!

הנחש שמסמל את היצר הרע, גם כשעומד הוא שוחה קצת כלפי מטה, ואז מעט מעט מנמיך את עצמו, עד שנופל לארץ.

כתוב בגמרא שהיצר הרע בא לאדם באומנות, ואומר לו “עשה כך”, “עשה כך” עד שמביאו לעבוד עבודה זרה.

איך מתחיל היצר להפיל את האדם? הוא מפתה אותו להתמקד בצרכיו הגשמיים, להתסכל כלפי מטה, מבלי להעיף מבט כלפי מעלה – כלפי המטרה. ובא אליו בתואנה, שסך הכל אומר לו לעשות דברים שהם מותרים!

ולפעמים היצר מצטרף לאדם בעשיית המצוה, ואומר לו גם אני מבין בחשיבות המצוה שאתה עושה, ואני רוצה שתתרכז בהגיון ובהבנה של המצוה, ובהרגשה הטובה שלך מעשיית המצוה.

לקראת קבלת התורה, אמרו בני ישראל: “נעשה ונשמע”, הם הגיעו להכרה, שיסוד הכל היא העשיה, שעימה משלימים את המטרה ובה צריכים להתרכז, והחלק של ה”נשמע” – ההבנה וההתחברות עם המצוה, היא חשובה, אבל משנית!

כשהאדם מאבד כיוון, ומתמקד ב”אני”, במה אני צריך, ומה אני מבין ומרגיש, ולא שם את הדגש על העשיה והמטרה, זה עלול לגרום לנפילתו.

אין מקרה

כתוב בתורה “ראשית גויים עמלק” – עמלק מסמל את מקור וראשית הרע. מדוע? כי הוא מאמין במקריות, כמו שכתוב “אשר קרך בדרך”. הוא ראה כמו כולם את הנסים המופלאים של יציאת מצרים ובכל זאת לחם בישראל, כי חשב שהכל הי’ מקרה, ואולי הפעם הוא ינצח.

המן, שהיה מגזע עמלק – חווה על בשרו השגחה פרטית מופלאה, באותו בוקר שהוא בא לייעץ לאחשורוש לתלות את מרדכי, נצטווה לקחת את מרדכי ברחובות העיר בלבוש מלכות, ולהכריז “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. ובכל זאת כשחזר לביתו סיפר לאנשי ביתו “את כל אשר קרהו” – עבורו הכל היה מקרה.

“מגילת אסתר”, כשמה כן היא, היא מגלה את הנסתר, היא מגלה שגם סיפור שנראה כצירוף מקרים הוא באמת מתנהל ומכוון ביד ההשגחה העליונה מתחילה ועד הסוף, אלא שהכל נעשה באופן מוסתר (וזאת הסיבה הפנימית, מדוע לא נזכר שם ה’ במגילה).

האויב הכי גדול, הוא “עמלק”, האמונה במקריות! האדם צריך לזכור, שאין כזה דבר מקרה, בלי השגחה (מקרה אותיות רק מה’). – ה’ משגיח על כל אחד בפרטות, ודואג לתת לכל אחד את האמצעים הדרושים עבורו כדי למלאת את ייעודו בחיים, ודואג להביאו למקומות, ולהפגישו עם אנשים – שההשפעה שלו צריכה להגיע אליהם!

וכפי שרואים בסיפור המגילה: שכל ההשתלשלויות היו כדי שאסתר נכדת שאול המלך תתקן חטא שאול שלא הרג את אגג מלך עמלק, שממנו יצא המן.

וכשאסתר סרבה ללכת למלך, אמר לה מרדכי:
א) “מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות” – כל הסיבה שה’ סיבב שתהיי המלכה, הכל היה בשביל ה”עת הזאת” שתוכלי להשפיע ולהציל את עם ישראל מכליון.
ב) אם לא תלכי “רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדי”, את תאבדי את ההזדמנות שה’ נתן לך, עבור תקון נשמתך ובית אביך.

:סיכום

האדם צריך תמיד להאמין שהוא לא נמצא בעולם במקרה, אלא עבור מטרה מסויימת, שעבורה ניתן לו משמים כל מה שיש לו. והוא צריך להיות מרוכז במטרה, ולנצל כל הזדמנות / זמן / אנרגיה / כשרון שיש לו להשפיע ולהאיר בעולם.
לעומת זאת, אדם שמרוכז בעצמו, במעלותיו וחסרונותיו, במה שיש לו ומה שאין לו, בהרגשה הטובה שיש לו מעשיית מצוות מסויימים.
– גורם לעצמו נפילה: חסרונותיו, מדכאים אותו, וגורמים לו לחפש דברים שיענגו אותו באופן מידי, גם אם הם לא דברים חיוביים, ובכלל לא לוקחים אותו לקראת המטרה. וההרגשה הטובה של מעלותיו, והדברים החיוביים שעשה, גורמים לו לגאוה, ועידון עצמו, ולא להתבטל בפני מטרת חייו.

מקורות: אור התורה ויצא, רכ,א. לקו”ש ח”א פ’ נח. לקו”ש חכ”ח נשא.לקו”ש ח”ו פורים. לקו”ש חט”ו ויחי. אג”ק הריי”ץ ח”ד ע’ מו. שיחת פ’ זכור תשמ”ט . לקו”ש חי”ז שמיני (ד). אג”ק ח”ז ע’ י”ז. קונטרס ומעין. אבן עזרא, יתרו. סה”מ תרמ”ו-תר”ן ע’ קג