כיצד ניצר זמן איכותי?
Making your Time Valuable

די לנו לעמוד ולהביט בעוברים והשבים בפתחה של תחנת הרכבת (סבאויי) במנהטן בשעה 7:30 בבוקר או בשעה 17:00 אחר הצהרים כדי להבין מהו המצרך היקר ביותר בימינו: הזמן. אנשים ממהרים, אווירת מתיחות על פניהם. מביטים חפוזות בשעונם. רגליהם אינן עוצרות. אסור להם להפסיד שבריר שנייה.

הפתגם “אין לי זמן” קיבל משמעות מפלצתית דווקא בדור בו הכול לוקח פחות זמן. בעולם המודרני בו הכול נעשה בקלות ובמהירות הבזק. חוצים יבשות בישיבה נוחה על כיסא מטוס תוך מספר שעות במקום שבועות של טלטולי דרכים, ממלאים מים בלחיצת כפתור פשוטה במשך שבריר שניה, במקום שעות של שאיבה מפרכת, מעבירים מסרים מעבר לים בהחלקת אצבע במקום בזבוז שעות על שליחת רצים ויונות דואר. זמן רב היה אמור להתפנות לנו ולהיות מנת חלקינו. אך זה לא נמצא. להיפך, העולם המודרני שהפך לכפר גלובאלי אחד – פתח בפנינו אפשרויות חדשות, כלכליות וחברתיות וכדי למלאות הזדמנויות אלו אנו עובדים שעות נוספות, ואילו 24 שעות היממה נשארו בדיוק כמו במאה התשע עשרה…

את רוב זמנו מבלה האדם המודרני בעבודה ובעיסוקים הכרחיים. לא נותר לו זמן רב עבור ענייניו האישיים, המשפחתיים, הרוחניים. גם בשעות אחר הצהריים ערב, בהם סיים את עבודתו וחזר הביתה ל”זמנו החופשי”, הוא נותר מוקף גירויים שיגזלו ממנו את מעט זמנו החופשי. כבר לא מדובר על דפי העיתון שהפכו לאלבומי תמונות צועקות בצבעים חיים, ועל מסכי הטלוויזיה המרצדים למולו ומשכנעים בכל דרך אפשרית שיקדיש עבורם את זמנו, העולם כולו על כל גירוייו נמצא כבר על כף ידינו במכשירים הניידים שהפכו כמעט לחלק בלתי נפרד מגופינו… והללו מאיימים לכלות כל פיסת זמן קטנה שעוד נותרה לנו.

רבים מחפשים כיום את הדרך שתסייע להם לשלוט בזמנם הפנוי, לנווטו למקומות ולפעולות בהם חפצים ומעוניינים ולא לאבדו על מה שהם לא היו רוצים, וכן לייעל את זמניהם התפוסים כדי ליצור זמנים פנויים לדברים החשובים באמת בחיים. איך עושים את זה?

להתנתק או להתחבר

גישה אחת, המייצגת גם אסכולות שונות ביהדות, טוענת כי כדי לייצר זמן, מוכרחים להחזיר את גלגלי ההיסטוריה. להתנתק מהחידושים הטכנולוגיים ולחזור לשלווה ולשקט שהייתה מנת חלקם של אבותינו. ברם, דרך זו אכן מתאימה לקבוצות בודדות שבחרו להתנתק מהציוויליזציה וכן לזרמים מסוימים ביהדות החרדית המסוגרים בשכונותיהם ועוסקים בהיכלי התורה, אין בה פתרון לאדם מודרני מן השורה.

תנועת החסידות אותה יצר הבעל שם טוב ופותחה בהרחבה בתורתו של תלמיד תלמידו, רבי שניאור זלמן מלאדי, מחבר ספר התניא, פיתחה פתרונות מדהימים שיסייעו לנו לנצל את זמננו.

החסידות חלקה על הגישה המעודדת התנתקות מהעולם ומחידושיו. אליבא דהחסידות, הגשמת תכלית החיים היא דווקא בניצול מקסימלי של משאבי הטבע והיקום כולל חידושיהם היצירתיים של בני האנוש, לצורך עבודת הבורא. כך שההתפתחויות הטכנולוגיות צריכות להיות כלי שרת שיסייעו לנו להשלים את ייעודנו עלינו לנצלם לעשיית טוב ולא להתנזר מהם.

מתוך אותה גישה, המושתתת על פילוסופיה עמוקה, נותנת החסידות כלים מפתיעים שיכולים לסייע גם לאדם בן ימינו לשלוט בזמנו באופן חפשי ולנצלו במידה המיטבית, ללא צורך להתנתק מהעולם המגרה שסביבו.

לכל רגע בחיים יש משמעות

החסידות מאמינה כי לכל רגע בחייו של כל אדם יש משמעות. כל עוד והלב ממשיך לפעום והריאות מתמלאות אוויר, יש לכך תכלית מכוונת שהאדם יפעל עוד טוב בעולם באותם רגעים.

יתכן כי מיועדת לאדם שליחות חיים גדולה וחד פעמית להושיע איזה אדם, כמו להציל מתאונה פיזית, או להעמידו על מסלול חיים נכון. אך יש גם שליחויות קטנות לכל רגע בחיים. לקום בבוקר להאיר פנים לבן הזוג, לבני המשפחה, לשכן ולעמית בעבודה זו גם שליחות. להכיר תודה על הטוב שאופף אותנו, על החיים שניתנו לנו ועל המתנות שזכינו בהם, בריאות, משפחה פרנסה כמו גם על יופי השמים והדר הטבע בכלל. זהו גם ייעוד. וכמובן גם ההתקדמות הרוחנית, כל יום מביא עמו שורה של מצוות ומעשים טובים לקיים בו. מעבר לכך אפילו פעולות פשוטות שאנו עושים ביום-יום כמו אכילה שתיה ושינה, יכולות לעשות מתוך מודעות של שליחות. שהרי אם לא נאכל בריא, וננוח לפי הצורך – מניין יהיה לנו הכוח להשלים את ייעודינו? לעשות טוב לאחרים? כך גם היציאה לעבודה היא שליחות – אחרת כיצד נוכל לכלכל את משפחתנו? לסייע בכסף לנזקקים?

אם נאמץ את מבטה של החסידות על כל רגע ופעולה בחיים. נראה בכל שבריר חיים שליחות ישירה מיוצר היקום – נחוש אחריות גדולה לנצל את זמננו ולא לכלותו לריק. כל רגע שלא ניצלנו כראוי פספסנו בו איזו שליחות. כל רגע שהצלחנו לנצלו כראוי – השלמנו את ייעודנו בו.

רווח נוסף שמציע לנו מבט זה הוא ניצול איכותי של הזמן, שכן גם הכישרונות שלנו, המקצוע שרכשנו והידע שצברנו מצטרפים לאותה שליחות – לנצל ברגע שלפנינו את מקסימום יכולותינו לעשיית טוב. כשמבינים שהרגע הנוכחי בחיים שוב לא ישוב, והשליחות שבו זמנה הוא ברגע זה – נוצרת מוטיבציה לנצל את הרגע עד תום באופן איכותי.

דוגמה: רופא הפועל מתוך תחושת שליחות. רופא זה ייתן טיפול מסור לחולה וגם ישתדל להעלות חיוך על שפתיו. הטיפול גם יהיה במלוא תשומת הלב לכל הפרטים, הוא ינצל את כל הידע הרפואי שלמד ואת כישוריו האנושיים כדי להקל את סבלו של המטופל. וכך גם מוכר במכולת או שומר בפתח בניין ייתנו שירות אדיב, חם ומתעניין בצורה שתמצה את כישוריהם ואישיותם לטובת שליחותם.

תמריץ נוסף למלא את זמננו היא העובדה שזמננו מופקד בידינו בשליחות של הבורא המתעניין ומביט בתוצר שנשיג ממנו. כאשר מנהל העבודה עומד לידינו ומביט במעשינו אנו עובדים ביתר חריצות ומעוניינים להראות עבודה מושלמת. אך לא רק בגלל אימה או חוסר נעימות נעבוד בחריצות, גם כשאנו פועלים עבור אהובינו, כמו הכנת מסיבת הפתעה ליום הולדתו של בן הזוג נשקיע ונתאמץ שהמסיבה תהיה מושלמת. גם השליחות היומיומית של חיינו ראויה להיעשות בשלימות מתוך אהבה.

מחשבה זו תסייע לנו להימנע מהיסחפות אחר גירויים מיותרים ותמקד אותנו במילוי זמננו בפעולות בהם אנו באמת רוצים ומאמינים.

דילמת חיים

אך ברמת השטח בעיית ההיסחפות אחר גירויים המכלים את זמנינו קשה מאד לביצוע. אפילו סידורים נחוצים בבנק וטיפולים ברכב נדחים על ידינו לעתים קרובות מפני ש”לא הספקנו”, שלא נדבר על חלומות אישיים של טיולים ופעילויות שאנחנו לא מגיעים אליהם מפני “חוסר זמן”. כיצד מצליחים לעצור ולעשות את מה שאנחנו צריכים באמת?

החסידות מוסיפה פתרונות יעילים דרך המחשבה.

בספר התניא (פרק יט) מציב בעל התניא דילמה מוסרית-דתית קשה העומדת בפני יהודי במצוקה. המדובר הוא ביהודי הניצב לפני קנאי-דתי עובד אלילים המצווה לו להשתחוות לפסל, ולא – דמו בראשו. בעל התניא מסביר כי קיים מנגנון בנפש של יהודי שלא יסכים לכך גם במחיר חייו. סירובו יהיה אפילו לכריעת ברך טכנית מול הפסל המלוות בתחושת בוז בנפש. היהודי יעדיף בדרך כלל למות ולא להשתחוות. נקודה. כך אגב הוכח רבות בהיסטוריה רוויית הדם שלנו. כאשר אלפים ורבבות נטבחו על אשר לא היו מוכנים להמיר את דתם, ולו לרגע קט בלבד.

בעל התניא חוקר את התופעה: על פי כללי ההיגיון הדבר תמוה: המדובר הוא בפעולה טכנית בעלת טווח זמן קצר ביותר. שניה בלבד. לעומתה, ניצבים כל עתיד חייו של היהודי. הכוללים מצוות רבות ומעשים טובים וכו’. והנה אלפי בני אדם העדיפו לוותר על חייהם בלבד שלא לעשות מעשה קטן למשך שבריר שנייה. איזה היגיון יש בכך?

בעל התניא מעצים את השאלה מתוך אחת היסודות של היהדות עצמה – התשובה. על פי התורה אדם שחטא יכול לחזור בתשובה על חטאו ולהתחרט, אם התשובה תהיה אמתית בלב שלם יכופר חטאו. אם-כן יעשה נא אותו יהודי חשבון הגיוני – מדוע לא לעבור למראית עין ולכרוע ברך למשך שנייה, כאשר לאחר מכן יתחרט וישוב בתשובה שלימה ויוכל להמשיך לחיות את חייו כיהודי ולהוסיף מצוות רבות?

מעל לממד הזמן

התשובה לכך באה באמצעות רעיון פילוסופי-קבלי העוסקת בחקר האלוקות, ובהבנת הקשר בין אלוקים ליציר כפיו, האדם:

אלוקים הוא מעל לממד הזמן. זהו שמו “הוי’ה” = היה הווה ויהיה (עבר, הווה עתיד), כשכולם כאחד, נכללים בשם אחד (זו, אגב, התשובה לשאלה מה היה לפני אלוקים? התשובה היא כל המושג של “לפני”, שייך רק לגבינו, הנמצאים בגדרי ה’זמן’, ולא לאלוקים שבעצמו יצר את המושג ‘זמן’ ולא נתון ומוגבל תחתיו). אלוקים שתל באדם ניצוץ שלו, ‘צלם אלוקים’, שם יש ‘נקודת השקה’ בין האין-סוף האלוקי העל טבעי ועל-זמני, עם נפש האדם. אותה נקודה בנפש היא עצמה גם כן מרחפת מעל הטבע ואף אינה נתונה להשפעה של ‘זמן’.

אותה נקודה הטבועה בנפש מתפרצת בעת ניסיון אמוני – כמו כאשר מכריחים יהודי לכרוע לפסל. הקשר העמוק בנפש עם הבורא לא מאפשר זאת. ומכיוון שהקשר זה הוא גבוה ממדד הזמן – אין מבחינתו הבדל בזמן הפגיעה בו, שניה היא כנצח. הזמן אינו משחק מקום אלא העניין: כל מה שפוגע בקשר זה – אין לו מקום אפילו לשבריר רגע. כי כאמור, הזמן לא משחק כאן מקום, אלא העניין.

כעת הדילמה נראית באור אחר: ההשתחואה משמעותה – התקפלות למען רווח כמה שנות חיים תמורת בגידה באמת הנצחית. מסירות הנפש לעומת זאת – היא וויתור על חיי בשר מוגבלים למען התחברות אל הנצח העל-זמני.

‘להנציח’ את הרגע

בעל התניא לוקח נקודה דרמטית זו ומציע להפוך אותה לדרך חיים: בכל פעם שאנו מנצלים את זמנינו להשלמת ייעודנו מתוך שליחות – אנו מתחברים אל אותו כוח נצחי המזמן לנו את השליחות.

ממילא, כאשר מוצבת בפנינו דילמה בדמות גירויים המבקשים לכלות את זמננו, מציע לנו בעל התניא לצייר את דמותו של האדם שמוכן להקריב את חייו כדי להידבק בנצח האלוקי. המסקנה תהיה: אנשים מוכנים להקריב את חייו כדי לא לבגוד בקשר עם אלוקים (וזהו, מסתבר כוח הטבוע לא רק בהם, אלא גם בכל אחד מאיתנו), וודאי אוכל גם אני – בצד החיובי – להתגבר על המכשולים שלפני, (שהם הרבה יותר קל מאשר ייסורי מיתה) ולמלא את זמני בביצוע שליחותי, ובכך להתחבר אל הנצח.

יש כאן גם חישוב של רווחים מול הפסדים: הזמן הוא דבר ההולך ונמוג. הרגע הקודם כבר איננו, כמו ההיסטוריה כולה. לעומת זאת דבר שהוא על-זמני קיים תמיד שהרי איננו מוגדר בזמן. אם ננצל את זמננו עבור צרכים אישיים ברי חלוף נשיג הנאה רגעית שתחלוף ותימוג, אך אם ננצל אותו לעשיית פעולות (כולל הנצרכות לנו) מתוך תחושת שליחות – נתחבר לנקודת האנרגיה של הנצח והרגע הזה – יונצח (בלי צורך בתמונה)!

ביטוי נוסף להתחברות אל ממד הנצח: כל פעולה קטנה הנעשית מתוך תחושת שליחות – יש בה כוח ממגנט. היותה נובעת מתוך אמונה וממקום טהור מכניסה רוח טובה בחייך וממלאת אותך ברצון לעשות עוד ועוד טוב. כדברי חכמינו “מצוה גוררת מצוה”. גם אם אין לך חשק רב בניצול הזמן לעשייה מתחייבת מתוקף שליחותך – התחל בה, והיא עצמך תשאב אותך לעוד ועוד רגעים מלאים, שהם שעות, ימים ושנים מנוצלות ומלאות!

סיכום

החסידות מציעה לך דרך מחשבה שתסייע לך לשלוט בזמנך ולנתבו למה שחשוב באמת לפי דעתך:

1. כשאתה קם בבוקר הקדש מספר שניות, וחשוב כך: זכיתי במתנה מאלוקים – יום חדש. כיצד אני מתכנן להשתמש בה בצורה שלא תבזה את נותנה?….
2. חשוב על כך שכל רגע נושא ‘שליחות’ ואתגר של עשיית טוב.
3. לא רק זה: ניצלת רגע למלא שליחות אלוקית – הנצחת אותו! הוא שלך לעד!
4. מסתכלים עליך מלמעלה!…. אם תחשוב על כך תהיה פחות חולמני, יותר מרוכז ויעיל. תנצל את כישרונותיך בתוך זמנך בצורה משודרגת.
5. מתחשק לך לבזבז רק רגע קטן – חשוב על כך שהזמן ניתן לך לביצוע שליחות הבורא שהקשר עמו נוגע במקום שמעל לממד הזמן. גם שניה אחת דומה שם לנצח.
6. טיפ לסיום: התחל בעשייה חיובית ותועלתית גם כאשר לא מתחשק לך כל כך, היא עצמה תמלא אותך באנרגיה ובכוח לנצל עוד זמנך.

[המאמר מבוסס על ספר התניא פרקים יט, מא. לקוטי שיחות חלק ט עמ’ 133 ועוד].