הפסיכולוגיה של “עצם הנשמה” בתורת הרבי מלובביץ’ ויישומיה המעשיים
Expressing Your Essence

MyLife Essay Contest

פתיחה

שלוש שאלות כלליות ועקרוניות עומדות בבסיס מאמר זה:

1) מהי בעצם הפסיכולוגיה, תורת הנפש, של [התגלות] “עצם הנשמה”? מהם מאפייניה? מה ייחודה?
2) מדוע ראוי ללמוד דווקא אותה? על אלו בעיות קיומיות היא אמורה לענות?
3) מהן הדרכותיה המעשיות?

להלן אנסה להציע בקצרה ובאופן וראשוני תשובות לשאלות הללו, על פי מה שנתברר בתורת חסידות חב”ד בכלל, ובתורתו של הרבי מלובביץ’ בפרט. באחת, אנסה להראות כי טמון בה מענה כללי לבעיה כללית ועקרונית של חיינו. בעיה, שאם לא ניתן דעתנו אליה, נחמיץ הזדמנות לשינוי יסודי. אולי נתקן ‘ענף’ אך לא נשנה את ‘עץ החיים’ שלנו מיסודו. ונישאר באותו ‘מגרש’ בעצם, עם מענה לסימפטומים ולא למקורם.

הבעיה הקיומית: הרגש ה’אני’ ותופעת הרצון

בדרך כלל, לכל אדם בוגר נורמלי יש חוויית ‘אני’. מתוך כך, ה’אני’ הרגיל שלנו, מרחב המודע והתת- מודע שלנו, (המכונה בתורת החסידות “הנפש הטבעית” או “הנפש הבהמית”),¹ חווה נפרדות מכל מה שמחוץ לו. בעצם, הוא מרגיש רק את עצמו ואת תגובותיו לעולם, לא את העולם כשלעצמו. ואם יש ‘אני’, רק אז יש גם מה ש’מחוץ’ לאני. ובלשון פילוסופית, רק אם יש סובייקט, יש אובייקט.

ומה בכך? נפרדות זו מייצרת אצלנו סבל ובדידות קיומיים קבועים. כי אנו כלואים כביכול בתוך ‘אי’ של הרגש ורצון אישי, ואיננו יכולים לספק בעצמנו את כל צרכינו וכמיהותינו. אנו תלויים במה ש’מחוץ’ לנו, לצורך סיפוקם. ואנו מתאווים, כל הזמן. מתאווים להתחברות, לביטול הנפרדות, להתאחדות. שלא נהיה יותר ‘אי’ קטן וסובל. שנהיה מחוברים אל מושאי תשוקותינו. שלא תהיה חלקיות. שלא תהיה בדידות.

וגם כשנחווים מלאות או התחברות כלשהן, גם אז עדיין אנו בתוך הרגש, אישי, של מלאות. אלא שמצד הנפש הטבעית שלנו, בד”כ אנו פועלים דווקא מתוך חוויית מחסור קבועה. מזי רעב: רעבים למזון, לכבוד, ליוקרה, לחום ואהבה, לאישור חברתי. רעבים לשליטה; ורעבים לרוחניות, ל”דבקות” וכו’.

ה’אני’ הכלוא בתוך עצמו נמצא בגלות ומחפש את גאולתו. וגאולתו היא במלאותו הקבועה, לכאורה. אנו סבורים שגאולתנו היא בהשלמת רצונות ה’אני’, לכשנהיה “שבעים” תמיד, בגשמיות וברוחניות. ומתוך הרגשת ישותנו ונפרדותנו ורעבוננו אנו ממילא מושלכים לתוך חיים של אנוכיות.

ומה בכך? שאין לנו מפלט לכאורה, לא מהישות ולא מהאנוכיות, שורשי הסבל והבדידות. וזו עובדת חיים פשוטה.

לפיכך, אם לא נפתור את בעיית ה’אני’ משורשה, לא עשינו אלא טיפול סימפטומטי בעצמנו.

האם ניתן בכלל לפתור אותה?

אם האנוכיות והישות הם שורש הרע,² אולי אפשר לבטל אותן? מבחינת ההגיון הבינארי של הנפש הטבעית, אם לא תהיה ישות ולא תהיה אנוכיות, או אז שורש כל הסבל האנושי יתבטל. אם ה’אני’ הוא שורש הרע, הרי ביטולו הוא לכאורה שורש הטוב. אך האם זה אפשרי? לא כל-כך.

כי גם אם תשתנה סיבת הרצון, מטרת הרצון, תכלית הרצון, מה שנקרא בחסידות ‘צורת’ הרצון; גם אם היא תהיה צורה של ‘ביטול’, ולא של ‘ישות’; גם לא נפעל עבור ה’אני’ האינטרסנטי ולא נרצה שום דבר עבור עצמנו, עבור תענוג או אינטרס פרטי שלנו, או של המסגרת שאנו מזדהים איתה; גם אם נזכה ברצונות “קדושים” כלליים, אלטרואיסטיים – גם אז, עדיין נישאר עם מה שנקרא ‘חומר’ הרצון, עם עצם מציאותו של רצון, וממילא גם עם הרגש ה’אני’. עדיין יש מי שרוצה ויש לו רצון. מעגל סגור.

וכמו שאמר מפורשות הרבי מלובביץ’:

“… וגם כשהרצון שלו הוא בביטול, שאינו רוצה לעצמו כלל, וכל רצונו הוא (שיושלם) רצון הקב”ה, מכל מקום גם רצון זה הוא הרצון של האדם, מציאות”.³ ובהערה 27 שם כתב: “ד [=ש]הביטול שברצון זה הוא בה”צורה” שלו, שאינו רוצה לעצמו ורק [רוצה] שיושלם רצון הקב”ה, אבל עצם הרצון (ה”חומר”) הוא מציאות”.

ובהמשך שם כתוב:

“דכשעשיית המצווה של האדם היא באופן שנרגשת המציאות שלו, שהוא המקיים את המצוה, הרגש המציאות הוא כמו סותר לגילוי העצמוּת. וכיון שכשהאדם מקיים את המצוות מצד הרצון שלו, גם כשהרצון שלו הוא להשלים רצון הקב”ה, נרגשת מציאותו” (ספר המאמרים מלוקט ב, שם).

אמנם, יטען הטוען, הרי תורת החסידות מלמדת אותנו שלכל יהודי יש גם ‘על-אני’, ‘על מודע’, נפש אלוקית, שהיא “חלק אלוקה ממעל ממש”. הרי אנו לומדים שהאדם היהודי אינו רק ה’אני’ המודע והתת- מודע, אינו רק האישיות הגלויה. אדרבה, מציאותו האמתית היא דווקא נשמתו האלוקית, שאין בה חווית ישות ולא הרגש נפרדות ולא חוויית מחסור, אלא התאחדות פשוטה עם שורשה ומקורה, התכללות גמורה בתוך השלמות האחת האינסופית שהכל בה, תמיד, ללא שיור, ללא תוספת.⁴ היא בבחינת “מערכת הפעלה” פסיכולוגית אחרת. נסתרת, אך זמינה לכל יהודי, תמיד, לא משנה מיהו ומהו. היא אמיתתו. היא טהורה ונטולת פגם.

יתר על כן, ימשיך, הרי הנפש הטבעית, כך אנו לומדים בתורת חב”ד, מסתירה ומכסה ומעלימה מאיתנו את טבענו הנפשי האמור רק באופן חלקי. יש בה, בנו, מרחב נפשי שאינו מכוסה כלל,⁵ שאינו מוגבל כלל, ויכול לפיכך להתגלות תמיד. יש לכל אחד מאיתנו “אוצר של יראת שמים” שבו אין לו אלא תפקידו, שבו אינו אלא שליח, שבו אינו ‘אני’ כלל.

א ם כן , יציע, נעורר אותו בנו, נחיה אותו בתוכנו. תבוא הנפש האלוקית ותזכך את הנפש הטבעית מאנוכיותה ומישותה. “ובא לציון גואל”.

נכון, אך לא כ”כ פשוט. מדוע? ראשית, כמו שכתב אדמו”ר הזקן (תורה אור, פרשת נח, דף ט עמוד א): “שורש נפש הבהמית גבוה יותר מבחינת נפש האלוקית, רק שעל-ידי שבירת הכלים נפלו למטה מטה…. ולזאת, גם כמו שנפלו למטה יש להם תגבורת על נפש האלקית…”. כלומר, בעקבות החוקיות המכונה בקבלת האר”י ז”ל “שבירת הכלים” חלו בנפש הטבעית “נפילה” ו”מיתה” ו”שבירה”, בעיקר במידות- ברגשות, בהשתוקקויות (אהבה, יראה וכו’), פחות במוחין. על פי המבואר בתורת החסידות,⁶ “שבירה” זו היא שורש מכוון לישות ולנפרדות שלנו.

וכך, גם אם תתעוררנה בנו השתוקקויות אדירות וחזקות, טובות, ראויות, מכוונות לקדושה, קרוב לוודאי שהן תהיינה “מלובשות” בהרגש של עצמנו ושל “חומר” הרצון. יתגלה בנו “עולם התהו”. מה פירוש? גם אם נזכה ל”צורת” רצון של ביטול, יהא זה קרוב לוודאי, כמו שכתב אדמו”ר הרש”ב, “בבחינת מורגש” ו”לא בבחינת הנחת עצמותו”. “והוא רק אהבת עצמו, שרוצה האור והגילוי לעצמו, שזה טוב לו כו'”.⁷

אם כן, דווקא אם נרצה להיכלל בקדושה, להתעלות, לתקן, לזכך את עצמנו, “לגאול” את עצמנו, עדיין לא פתרנו את עיקר הבעיה. כי ההשתוקקויות הרוחניות הללו רודפות אחר “אור” – גילוי, הרגש, ציור מסוים, תבנית מסוימת של “ביטול”. “ביטול” שאני רוצה אותו והוא אינו המהות האלוקית עצמה, שהיא מעל לכל גדר וגבול וגילוי. כלומר, גם כשאנו כבר זוכים לרצונות רוחניים אמיתיים לכאורה, הנה על פי רוב הכמיהה הזו עצמה אל הקדושה מרחיקה אותנו ממנה, בדקות על כל פנים. מה לעשות? לפי תורת חב”ד של הרבי, הדרך המתאימה יותר היא התגלות ‘עצם הנשמה כפי שמושרשת בעצמות ממש’.⁸

הפתרון

מהי “עצם הנשמה”? ובכן, כידוע לנשמה האלוקית שבנו יש דרגות של גילויים, חמש דרגות כאלה (המכונות כידוע “נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה”). על ידי השימוש שה’אני’ עושה במחשבה, בדיבורים ובפעולות איברי הגוף (“לבושי הנפש”) היא יכולה להתגלות בנו. וכיוון שהנפש הטבעית היא המחיה והמפעילה את הגוף ואת מערכותיו, הרי שהגילוי ‘עובר’ גם דרכה.⁹ לפני השימוש ב”לבושי הנפש”, הנשמה האלוקית נותרת בנו בלתי גלויה.

אמנם, ה’אני’ יכול לארח בשכלו הבנות אלוקיות מהותיות, לדבר דיבורים מהותיים, טובים, של קדושה; לעשות פעולות טובות, מהותיות, ראויות. קוראים להן תורה ומצוות, במובנן הרחב. ואז הוא נהפך לאט לאט לכלי וביטוי לכוחות הנשמה האלוקית, שהם מוגבלים ומסוימים – כוחות המוחין, כוחות המידות – הרגש. הוא יכול גם לזכות להיות כלי וביטוי לכוחות הרצון והתענוג של הנשמה האלוקית, שיורגשו בו ויתגלו בו אותם רצונות עליונים, שצורתם ‘ביטול’ כאמור. והרבי מדגיש שיכול האדם להגיע למדרגה כה גבוהה, שיתגלה בו, ויורגש בו, גם בנפש הטבעית שלו, הגילוי העליון ביותר – בחינת “יחידה”, “שכל רצונה וחפצה לצאת ממציאותה ולהתאחד עם הקב”ה” (דבר מלכות: שיחות קודש- בראשית שמות תשנ”ב, ברוקלין תשס”ג, עמ’ 80)¹⁰

אמנם, כל אלו – ‘אורות’, גילויים. וכפי שראינו, אינם נעדרים מהרגש עצמי ומהרצון של ה’אני’, אפילו הוא נעלה ומרומם. זו מדריגה גבוהה, אבל סופית. בה יש ‘אותי’ ויש את הקב”ה, ואנו ‘קרובים’. אבל עדיין אני נשאר מציאות.

אלא שקיימת עצם הנשמה האלוקית, מעל לגילויים שלה, אפילו מעל לבחינת היותה “חלק אלקה ממעל ממש” (דבר מלכות, שם). יש את מה שהננו, בשורש ובמקור, מה שהננו כשלעצמנו, עוד “לפני” שעזבנו את ‘בסיס האם’ בכדי “לרדת” לעולם; מציאותנו כפי שהיא: “אשר, להיותו מציאות אחת עם עצמות ומהות, ‘ישראל וקוב”ה כולא חד’ [הכל אחד], ניעור ומתגלה עצמוּת ומהות שבו” (דבר מלכות, שם, עמ’ 81). הרבי מסביר שם שזו מדרגת ההתקשרות של ‘תינוק’. זה התינוק שבנו. בה אין לנו לא נפרדות ולא רצון, אפילו לא להתאחד. אין שם ‘אני’ נבדל. אין שם תודעה, אין שכל, אין רגשות נשגבים. אלו שייכים רק כשיש כבר נפרדות. אין שם מי שרוצה ואין ‘אני’. מה יש? אלוקות. משם באנו, כולנו. שם אין לנו מערכת יחסים עם האלוקות, כי הננו אחד איתה. לא צריך שם תנועה, אפילו לא של יציאה ממציאותנו, כי אנו, שם, לגמרי בבית. עוד לא התחלנו ‘לצאת’ החוצה. עוד לא התחילה “המשכה” ‘מחוץ’ למקור, היינו שינוי כלשהו ביחס למקור.

ואם כן, איך זה יכול לרפא אותנו?

כיוון שעצם הנשמה טבעה אלוקי, הרי היא מעל לכל מגבלות ודרגות וציורים. שום דבר אינו מתנה אותה, כלום, גם לא זה שהיא כביכול ‘אינסופית’. אין לה שום ציור ושום תנאים. ולכן יכולה להתגלות בכל יהודי, בכל שעה, בכל מצב, בכל תנאי, בכל הקשר, ללא תלות כלשהי במה שקרה קודם, במי שאני, ללא תלות ב’ציונים’ שקיבלתי בימי חיי על הצלחותיי וכשלונותיי. זה מרחב עצמי נושא הפכים, שהכל רלבנטי לו.

ה’אני’ שלי אינו תופס בו בכלל ‘מקום’, אינו מעלה ואינו מוריד לגביו. אין צורך ל’נצח’ אותו כדי לכבוש אותנו. מאבק שייך רק בין כוחות מנוגדים, מוגבלים, מאותה קטגוריה, שניצחון האחד הוא חורבן האחר. עצם הנשמה אין לה מנגד, כי אינה מציאות דבר כלשהו. אפילו שם התואר ‘מציאות’ אינו רלבנטי לה (דבר מלכות, שם, עמ’ 83).

ולכן, בכל אדם, בכל שעה, בכל זמן. ולפיכך, אין צורך לאיין את ה’אני’ כדי שהמהות תתגלה ויתבטל הסבל. אין לה מגבלות, וגם ב’אני’ שלנו כפי שהוא היא יכולה להתגלות. אפילו הוא במצב נחות ביותר ולא ראוי. היא תתגלה בו ודרכו, ותפעל איתו. נחיה את חיינו, נפעל את ענייננו, עם כל היחוד והחד-פעמיות שלנו, אבל כל מה שנעשה יהיה חדור בשליחות ולא ב’אני’. ה’אני’ עצמו יתעלה, תתגלה בו מעלתו השורשית.

לכן, מהפך: גם אם שורש הסבל שלנו הוא הרגש ה’אני’ ורצונותיו, עצם הנשמה אינה צריכה לבטל אותו, אלא עובדת יחד איתו. וזה אבסורד גמור ונשיאת הפכים. כי איך שלמות מושלמת יכולה להתגלות בכלי כל כך קטן ובעייתי? היא הנותנת, שעל כן היא שלמות. וכפי שאמר הרבי:

שגם לפני שפועל בעצמו התגלות בחי’ היחידה, ביטול והודאה והתמסרות להקב”ה [ועד שנמצא במעמד ומצב שאין לו להרהר בדברי תורה, ובודאי לא בבחי’ היחידה שבתורה, פנימיות התורה] – ישנה עצם מציאותו, עצם הנשמה, ו”ידיעה” זו (רק – שניעור משנתו) פועלת ומביאה לכל עניני העבודה בפועל ממש כפי שחדורים בהתגלות דעצם הנשמה. וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש” (דבר מלכות, שם, שם; ההדגשות שלי).

אלא מה, צריך לאפשר לה. אנו צריכים לאפשר לה. אלה חוקי ‘משחק החיים’.

כלים מעשיים

מה צריך לעשות? איך כל התיאוריה האמורה רלבנטית לנו? העבודה הנדרשת היא פשוטה ומעשית, וזמינה לכל אדם. הקושי טמון בהתנגדות ה’אני’ הגלוי לעבודה. אמנם לכשתתגלה עצם הנשמה, ועד כמה שתתגלה, הרי הכל מתעלה כנ”ל. אבל לפני כן – בחירה.

בכל מקרה, מספר עצות מעשיות:

1)התבוננות: בדברי הרבי לעיל טמונה עצה זו: “ידיעת” ענין עצם הנשמה. לארח בתוך שכלנו ומחשבתנו, באופן קבוע, אמת זו, ללמוד על השלמות שאנו מצויים בה בכל רגע, לראות השלכותיה על חיינו. מדברי הרבי עולה שההסכמה ל”ידיעה” זו היא המעוררת את האדם לחיות אחרת. ואיזו תורה עוסקת בכך? הווה אומר, פנימיות התורה כפי שנתגלתה בדורנו, היינו תורת החסידות, ובפרט תורת חב”ד ותורת הרבי. התורה המדברת בפרוטרוט על עצם הנשמה. וגם, כפי שמובא בתניא (פרק ב) ובעוד ספרים, וגם במאמרי הרבי עצמו,¹¹ההתקשרות לנשיא הדור, היינו בעיקר לימוד תורתו המדברת על עניינים אלו וקיום הדרכותיו, היא כלי ראשון במעלה ל”נתינת כוח” לכך.
2) שליחות: לפעול ולחיות את חיינו, לפעול את “לבושי הנפש” – מחשבה דיבור ומעשה – מצד ‘קבלת עול’. לחיות את חיינו כמו שהם, אך מתוך התכוונות אחרת – אל מה שאמיתת הענין דורשת, ולא אל מה שאני דורש. דרגת הביטול של עבודת קבלת העול היא כה גבוהה, כי לא נרגש באדם העובד ענין זה שהוא בטל למהות. ¹² לא שייך לצפות שלא תהיינה התנגדויות פנימיות. איננו צריכים גם לתת לעצמנו ‘ציונים’, ולא לבנות “סולמות מדידה”; לא להתעסק עם ה’הגעה’ האישית שלנו אל פיסגה כזו או אחרת. דווקא עבודת ‘עבד’, כחייל ‘פשוט’, תוך כדי לימוד תורת המאור, יכולה לקשר אותנו עם העצם שבנו. ובהקשר זה, הרבי ממליץ תמיד לבחור בעבודה “שאין לו בה געשמאק”, ושבה הוא צריך “להניח את עצמו” – גם את רצונותיו וגם את שכלו. ואפילו הרצון “בביאת משיח” צריך להיות “בהיסח הדעת”, היינו לא משום ש”נוגע” לו הענין “בפנימיות הלב”, אלא משום שזו דרישת הקב”ה ממנו.¹³

ואידך זיל גמור.

הערות ומקורות