How to Handle the Burdens of Life According to Chassidus

המושג בחסידות שיתבאר במאמר דלהלן:

‘זיכוך חומר הגוף כדרך החסידות, ולא שבירתו כשיטת המוסר‘

מבוא

במאמרינו נעסוק בחידוש מקורי של הבעל-שם-טוב על אופן ההתייחסות שלו לגוף האדם, תודעתו, רצונותיו ותפיסת ערכו. קודם להתגלות הבעל-שם-טוב אחזו בעולם בשיטת המוסר שבזה, השפילה ומיעטה את ערכו של הגוף בטענה שהוא רק מפריע להתקדמות ולצמיחה הרוחנית של האדם. באשר על כן הם סברו שיש ‘לשבור’ את הגוף על-ידי תעניות וסיגופים. הבעל-שם-טוב סלל דרך חדשה, שיש בכוחה לגלות את הטוב שבגוף הגשמי, ולפיכך אין לשבור אותו, אלא לרומם ולזכך אותו כפי שיתבאר.

כיצד נשתחרר מעומס נפשי

לכולנו יש עומסים. בעבודה, במשימות בבית, בזוגיות, בחינוך וגידול הילדים ועוד. זה מעיק עלינו ואנו משוועים לחירות והקלה. כיצד נשתחרר מהם? הפתרון לעומס בחיים, כמו כל פתרון לכל אתגר אחר, נמצא בתורה. התורה היא איננה רק ספר היסטוריה, אלה תורה היא מלשון הוראה – מדריך מעשי לחיי היום-יום, מתוך משמעות, העצמה ותחושת שמחה. גם בנושא ‘העומס’ התורה מדריכה אותנו בדרך האמיתית בה עלינו להלך על מנת לחוש הקלה ושחרור.

עתה נעמיק בסוגיית העומס, מקורו ותיקונו:

בפרשת משפטים אומרת התורה: “כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עימו!” (שמות כג, ה). במילים פשוטות, הוראה זאת אומרת: אם נקלעת למצב בו אתה רואה את חמורו של אחד השונאים הגדולים שלך, רובץ תחת משא כבד, אסור לך להתעלם מהמצב, אלא עליך לפרוק את המשא הכבד מחמורו. כאמור, אפילו אם מדובר בשונא שלך, ואפילו אם יש לך את כל הסיבות והצדק לשנוא אותו ולא לעזור לו, אין אתה יכול להתעלם מהמצווה הזאת ועליך לסייע גם לשונאך לפרוק את המטען מחמורו. אך אם בעל החמור יושב לו בצד ואומר לך: “פרוק לי את החמור, הרי מצווה זו היא עליך!!!” אין אתה חייב לשמוע לו מפני שגם הוא חייב לעסוק בפריקת המטען – כפי שכתוב: “עזוב תעזוב עימו!” – יחד עימו ולא לבדך!

אני והחמור

המימד הפנימי של התורה חושף את הצד הנפשי-פסיכולוגי שבסוגיה, והוא מוצא את כל האלמנטים שבה גם בנפש האדם:

מי מאיתנו לא מזדהה עם החמור המסכן שבפסוק, זה שנקרע תחת נטל החיים הכבד? הרי המטענים הרובצים עלינו לא פוסקים לרגע מלהטריד את שלוות חיינו. מי מאתנו לא מרגיש עומס? כולנו עמוסים בכל מני דברים. עומס נפשי או עומס פיסי.

לאמתו של דבר עומס נפשי ועומס פיסי קשורים אחד בשני. העומס הנפשי מקרין ישירות על הגוף. זאת הסיבה שאנחנו (אפילו כהגדרה של דור) כל הזמן עייפים. כל זאת משום שיש לנו עומסים נפשיים כמו: חוסר שמחה, אנחנו לא מרוצים ממה שיש לנו, אנו רוצים יותר, אנחנו מותשים, אנחנו נפגעים מכל נמלה ברחוב, אנחנו דרוכים כמו קפיץ, אנחנו כועסים מכל סיטואציה שלא נראית לנו וכדומה. מה עלינו לעשות? מהיכן צצים העומסים? ובכלל מהו עומס וכיצד פורקים אותו?

ראשית, התורה מלמדת אותנו שאף אחד לא יעשה במקמנו את עבודת פריקת העומס; עלינו לעשות אותה יחד עם מי שעתיד לסייע לנו בזה. המסייע לא אמור לעשות את העבודה שלנו – “עזוב תעזוב עימו!”

לאחר שלמדנו כי גם עלינו מוטלת העבודה, קשה או קלה, ארוכה או קצרה, אפשר להתחיל לברר מהו מקור העומס, ומה מכביד עלינו את החיים?

גדול עלי

הנה הגדרה קצרה וקולעת מהו עומס: עומס הוא כל סוג של מטען החורג למהותנו. יכול להיות שזה מטען שהעמסנו או שהעמיסו עלינו, זה לא משנה, אלא עומס זהו מטען שהונח במקום הלא נכון. אנחנו לא צריכים אותו, וממילא הוא תופס לנו את המקום עבור הדברים שכן חיוניים לנו; הוא מכביד, הוא מרוקן לנו את הכוחות. הוא מכניס אותנו לכעסים, מחדיר בנו עצבות, ייאוש, שנאה, עצלות ומאט לנו את ההתקדמות הרוחנית בחיים. זה לא משנה אם המטען הוא קל או כבד; מה שמשנה שהוא נוגד את יכולות ההכלה שלנו ולכן הוא יכול לגרום לנו לעומס. לדוגמה: גרגיר חול נחשב למטען? כולנו נאמר: “לא, מה פתאום, הרי הוא לא שוקל. מי שם-לב אליו בכלל.” תשובה לא מדויקת בכלל. אם גרגיר זה ינוח על העין שלנו הוא יגרום לצריבה, לכבדות הראיה, לדמע ועד לעצימת העין ונטרול הראיה לגמרי. יוצא על-פי זה, שאם המהות שלי היא עין – אזי גרגיר חול הוא מטען כבד עבורי. הוא נוגד את מהותי. עוד דוגמה: מריצה מלאה בלוקים בטון לבנייה, אם נדרש לגרור אותה זה ייחשב לעומס? מהדוגמה הקודמת נשכיל להשיב: “זה תלוי עבור מי.” תשובה נכונה. אם נדרוש מילד בן-3 לגרור אותה, הוא לעולם לא יעמוד במשימה הזאת. וכן הלאה.

נמצאנו למדים כי ‘עומס’ פירושו: כל דבר מיותר או מנוגד למהות שלי, שאספתי אותו אל תוכי. לצערנו הם רבים. גם כעסים, פחדים, דמיונות, דאגות, קטטות, משימות, כישלונות הם עומסים מיותרים.

את כל אלה אנו צריכים לפרוק. הם עודפים. הם מסרבלים לנו את ההליכה במסע החיים. הם הופכים את החיים למעמסה, לעבודת פרך, לשעבוד, לייאוש, לאמירת משפטים כמו: “מי צריך את כל זה?” “למה באתי בכלל לעולם האכזר והמעייף הזה?” “גדול עלי”, ועוד רבים וקשים מאלה.

כיצד נפרוק עומסים?

עד עתה הגדרנו מהו עומס – עתה נעמיק במקורו ובסיבתו: חשוב לציין שאין אנו באים לחפור ולמצוא בעיה על מנת להבין את שורשה; אלא מטרתנו להביא את עצמנו להכרה בבעיה – מטען חורג – ושהיא איננה דבר השייך למהותנו, היא מיותרת,

ועלינו לפרוק אותה מעלינו.

הבה ניקח את הכעס כסיבה שיוצרת בנו עומס נפשי. כל אחד מאיתנו מסכים שלהיות בכעס זאת סיטואציה מיותרת שרק מכבידה עלינו מלפעול נכון ומדויק כלפי מה שבאמת נדרש מאיתנו לפעול. נשאל: מה מקור העומס הנקרא כעס? ייתכן מאוד שמקורו נעוץ בילדותנו. זה לא חייב להיות דווקא משהו שלילי כמו ילדות עשוקה, או אלימות, או כל מצוקה אחרת שהתלוותה לילדותנו. זה יכול להיות גם סתם מקרה שמאוד רצינו משהו מהורינו, ממתק או צעצוע וכדומה, אך לא קבלנו אותו, ולכן החלטנו להעמיד פנים של כועס או שבאמת כעסנו, והנה, ראו איזה פלא, הורינו המתוקים נתנו לנו את מבוקשינו ללא דחייה. ואם חזר ונשנה המקרה פעמים רבות (כמו שמאוד סביר לומר אצל כולנו) מה התחולל בנו אז? פשוט מאוד: נרשם בנפשנו קוד התנהגותי האומר: כך ניתן להשיג כל דבר! מאז ועד היום, בין במודע או שלא במודע אנו פועלים מאותו דפוס התנהגותי לקויי. ואם לא נקבל את מבוקשנו מיד נגיב בכעס; מיד נשלוף את נשק אוטומט ללא הכרה, ללא אחריות, ללא בחינת המצב, ובעצם ללא שליטה עצמית. זאת הסיבה שאפילו פקק תנועה יכול להרוס לנו את כל היום.

מה עושים? מהו הפיתרון?

תצפית עצמית

כדי להשתחרר מהכעס עלינו להכיר כי ביחס לאמת שלנו, ל’נפש האלוקית’ שבנו, אנו משוחררים מהכעס בתכלית. הכעס הוא חיצוני לנו, הוא תגובה אוטומטית לגירוי חיצוני שבחרנו להגיב לא נכון כלפיו. אך בנקודת האמת הטהורה שלנו, אין אנו שייכים כלל לכל סוג של כעסים מכל סיבה שלא תהיה. התגובה האימפולסיבית ככעס נובעת אך ורק מ’הנפש הבהמית’ שלנו – מ’החמור’ (חומריות הגוף) הנ”ל בפסוק. אך אם נפעל מאותו מקום נמוך באישיות שלנו ונכשל במידת הכעס, נעמיס על החמור עוד משא כבד, עד שחלילה הוא יקרוס תחת הנטל. מאידך עלינו לדעת שיש לנו גם ‘נפש אלוקית’, טהורה, אצילית ומשוחררת מכל שבב של כעס. מכוחה נצליח לפרוק את עומס הכעסים.

המשל ל’נפש האלוקית’ הזאת הוא אותו אדם משוחרר מכל משא שהלך לו לתומו ברחוב ופגש בחמור של שונאו – שהרי מי שונא את ה’נפש האלוקית’ יותר מה’נפש הבהמית’? – בתודעת ‘הנפש הבהמית’ טמון קוד של שנאה תמידית כלפי המשימה של ‘הנפש האלוקית’ – להאיר, לרומם ולשחרר את האדם והעולם. את הקוד הזה עלינו לפצח, לשלול ולתקן. כיצד נעשה את זה? תחילה עלינו להיכנס למצב תודעתי של ‘צופה’. כלומר, להבדיל בניינו (נפש האלוקית) לבין בעיית עומס הכעס – רק כך נוכל להגיע לפתרון:

האדם המשוחרר שהולך לו ברחוב מעוניין ואף מצווה לעזור לחמור שונאו. עזרה זו תינתן לו בתנאי שגם בעל החמור ירצה בעצמו לשחרר את העומס הכבד, ויהיה מוכן גם לעשות משהו בשביל זה.

יחד עם כך, כדי שלא נבהל מגודל המשימה, עלינו לדעת כי אנחנו לא לבד, ה’ עוזר לנו בכל זה – “בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו, וללא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו אין יכול לו.” (קידושין ל, ב), הוא מאיר את אורו על נפשנו האלוקית לסייע לנו להשתחרר מהעומס.

לסיכום נקודה מעשית:

כל שנדרש מאיתנו לעשות, זה להלך ביום-יום מתוך הכרה בהירה שיש בנו שני צדדים של אישיות – אדם משוחרר (נפש אלוקית), וחמור רובץ תחת משא כבד (נפש בהמית), שנצבר עליו במהלך החיים. האדם המשוחרר שבנו, זה שהתורה אומרת לו: “כי תראה… עזוב תעזוב עימו” נותן לנו תקווה להתגבר בכל פעם כשאנו עומדים מול סיטואציה שלכאורה עלינו להגיב כלפיה בכעס. מאותה הכרה שיש בנו צד משוחרר אנו מסוגלים לצפות מרחוק על האתגר ולבחור של להיכשל בו. אלא להבדל ממנו ולכבוש את התגובה ‘החמורית’ הישנה והכואבת, ולבחור שלא לכעוס. ננסה להחזיק את האוטומט לכמה שניות. בכל יום ננסה יותר ויותר להתקדם ולהגדיל את תווך השניות שלא הגבנו כחמור. נמנע מלהשתמש באותו דפוס ההתנהגות שהורגלנו בו, וכך נסגל לעצמינו ‘טבע שני’ נקי מכעסים. כשנתאמן בכך בכל יום, נצליח לפרוק עוד מטען ועוד מטען המכביד על כנפיה של ציפור נפשנו העדינה. לבסוף נוכל לפרוש כנפיים אל מרחבי האושר, אל המשימות החיוניות והאמיתיות שנדרשות מאיתנו ליישם בחיינו, כמו שליחותנו במשפחה, בעבודה, בקהילה; אלא שמשימות אלו נדחקו אל הצד מאוזלת כוח ומעומס יתר. אולם בדרך זו נשכיל להתמקד בעיקר בחיים, ונחדיר אל תוכם תחושת שחרור ושמחה.