מָצוּי
Rising Above Despair

הסיפור

הדוור, אדון ג’ונס ניסה את כוחו עם המנעול העקשן של תיבת הדואר הימנית התחתונה. אני במקומו הייתי מסרב לשרת את השכן עד שיחליף מנעול. ברור שהמנעול מקולקל! ההתעסקות שלו לא מנעה ממנו לראות אותי מחייך לעצמי. הוא בטח חושב שאני לא שפוי. אני מבין אותו! הייתי חושב בדיוק כמוהו…

למעשה הייתה לי סיבה טובה מאוד לחייך. ידעתי מה מחכה לי בדרך מהבית לעבודה. מי היה מאמין…

דבר שבשגרה הייתי חוזר הביתה פצוע, בוכה וכואב גופנית ונפשית. הנערים ברחוב היו “מכסחים” אותי. לא היה לי מה לעשות. לאבא שלי הנכה בוודאי שלא היה מה לעשות. כולם סיפרו על מצוי, הוא מגן על מסכנים ועוזר לחלשים. לא היה לי אומץ לקרוא לו. “אבא, למה מצוי לא מציל אותי, למה הוא לא מעניש את הילדים האלו?” “יום אחד הוא יבוא בני, הוא יבוא!”

כך נראו חיי, עד לאותו היום…

גם באותו היום “דפקו” לי מכות. אימא שלי חיבקה אותי, שרה לי שיר שאהיה גדול וחזק ואף אחד בעולם לא יפגע בי. אכלתי והלכתי להכין שיעורי בית.

אימא שלי פתחה את הדלת בעקבות הדפיקות. עמד שם אדם בגיל של אבא שלי עם פנים מצולקות שניסו להסתיר פני מלאך. “אבא נמצא”?

הוא דיבר עם אבא בחדר האורחים ומחדר הילדים יכולתי לשמוע את השיחה: “שמעתי שהילדים בשכונה מתעללים בילד שלך. אני רוצה ללמד אותו.” “אין לי כסף בשביל זה!” אמר אבא שלי. “לא ביקשתי כסף, ביקשתי ללמד אותו”.

הלכתי עם מישל לבית הספר שלו. הוא ביקש ממני לספר לו מה קורה עם הילדים בשכונה. אמרתי לו: “אין מסכן ממני. אבא שלי נכה והילדים מנצלים את העובדה ומתעללים בי”. מישל אמר לי: “אני מכיר מישהו יותר מסכן ממך. אבא שלו מת כשהוא היה תינוק והוא סבל רבות מהילדים בשכונה, אבל הוא החליט שזה ייפסק. הוא למד קונג פו, ומאז הפסיקו להציק לו. הוא גם החליט מאותו היום שהוא לא ייתן לאף ילד לסבול כמוהו! אם ייוודע לו על ילד שסובל הוא יילמד אותו להגן על עצמו. כאן אתה תלמד להגן על עצמך ועל הכבוד שלך. אף אחד לא ייגע בך יותר”.

היו הרבה דברים שלא הבנתי בחיים בילדותי. למשל למה מישהו כמו מישל בוכה הרי אף אחד לא מרביץ לו?

מאותו היום הייתי חוזר הביתה מבית הספר דרך בית הספר לאומנויות לחימה של מישל. לא יאומן, עצם הידיעה שאני לומד אצל מישל, הספיקה. אף אחד לא העז להתעסק איתי יותר!

חלפו השנים, מזמן עברתי את המשוכה של ההגנה. זכיתי באליפויות בין לאומיות והיה ברור לי ולכל מכיריי שאני מכונת קטל של ממש.

באותו הבוקר דמיינתי את דרכי לעבודה כמו בכל יום: רצף של מחוות הערצה וסגידה. הקטע המצחיק באמת הוא, חלק מאלו אלו שהיכו אותי בקטנותי, נהפכו למכבדי הגדולים. ואני ברוב חסדי מקבל את הערצתם, אחרי שהם שילמו לי את חובם כמובן.

דמיון זה גרם לי לחיוך אותו קלט אדון ג’ונס. “בוקר טוב אדון ג’ונס!” “בוקר טוב ברוס לי, תשתדל לא לחייך לעצמך ברחוב, זה עלול להדאיג אנשים…”

“ברוס לי”, זה רק גרם לחיוך להתרחב…

החיוך נמחק לי מהפנים כשהבנתי מה מחכה לי היום בעבודה. “עד שלא נפטור ללקוח שלנו את הבעיה אנחנו לא עוזבים היום” כך הבוס שלי. הבטחתי לאשתי לצאת איתה הערב! לעזאזל.

הדרך חזרה הביתה הייתה שגרתית, חוץ מהעובדה שאסע ברכבת מאספת. בשעות כאלו כבר אין רכבות מהירות…

התחנה קרה ושוממת, וגם לי קר ושומם בלב. בטח אשתי כועסת, מצד שני, היא כנראה כבר ישנה כך שעד הבוקר אולי היא תסלח.

“תן לי את הארנק שלך” פקד המגיח מן הצללים. כוונותיו היו ברורות, כמו קנה האקדח הבוהק שביצבץ משרוולו.

איפה ג’ק עכשיו? תמיד חייכתי כשהוא אמר את הפתגם: “כשנולד הכדור הראשון, מת הגיבור האחרון”. ג’ק תדאג לעצמך גבר, ברחוב הדיבורים היפים שלך לא יעזרו וגם לא מצוי. תתאמן, תגן על עצמך ואל תסמוך על אף אחד. אם תדאג לעצמך, מה טוב. אחרת, אף אחד לא יעשה את זה במקומך. עכשיו, הייתי חונק אותו במו ידי, לעזאזל כמה שהוא צדק. עשרות השנים של האימונים המפרכים חלפו לנגד עיני. השפל העומד מולי מחזיק אקדח של 200 דולר ואני מתגלה במערומי, אפס מאופס! נתתי לו את הארנק וגרוני נשנק מעלבון צורב. אולי אם לא הייתי אלוף לחימה העלבון היה קטן יותר. “גם את הטלפון ואת השעון!”

התחושה החזירה אותי 30 שנה אחורה, עולה הביתה עם תיק בית הספר, דמעות בעיני ומצוי בעיני רוחי. אז הייתי ילד קטן וחלש והיום אני גיבור אמיתי ומול כלי הנשק אני חסר כל ערך.

הרמתי ידיים, פיזית כי כך הוא פקד עלי, אבל גם נפשית. התובנה שלי כל חיי הבוגרים הייתה שגויה. אני לא יכול לדאוג לעצמי ואני אדם קטן ומוגבל…

מצוי, אף פעם לא ביקשתי ממך עזרה. נכון, “לכלכתי” עליך. חשבתי שאני גיבור גדול, היום גיליתי כמה בדיוק כמה…
תעזור לי בבקשה, תראה לאיזה מצב עלוב הגעתי…

“שכב על הרצפה, שים ידיים על הראש ואם תקום לפני שאומר לך לקום, אירה בך” עשיתי כדבריו. לא ידעתי אם הוא עדיין שם, או שהוא הסתלק בשקט. פחדתי לקום. שמעתי רעש של מישהו יורד במדרגות. אם זה נוסע נוסף, רחמיי עליו, אין לי דרך להזהיר אותו… “אדוני, קום בבקשה” זה היה שוטר, הוא החזיק ביד את החפצים שלי. הצטרפתי אליו אל מחוץ לתחנה, השותף שלו הכניס את השודד האזוק לניידת.

מעניין, חיכיתי להצלה של גיבור עם גלימה והרבה באז… וואו, זה היה שקט…

המציאות

פרק 1. המפץ הגדול

תכננתי הכול מראש. החיים שלי הולכים להיות נהדרים!

אסיים תואר ראשון באוניברסיטה “ואיחטף” לעבודה מצוינת. תוך כדי העבודה, אסיים את הלימודים עד דוקטורט. כמובן שבשלב הזה כדאי לי “לעשות לביתי”! אפרוש מהעבודה, אקים חברה גדולה, מכובדת ועתירת רווחים. אתחתן עם האישה הכי טובה שקיימת, נלד את הילדים הכי מוצלחים שיהיו ונקנה בתי נופש במגוון מדינות, לבלות בזמן הרב, הפנוי והנעים שיהיה ברשותנו.

למעשה לא חשבתי על כל הפרטים… מה אעשה אם יציעו לי לרוץ לנשיאות, כדאי לי לעזוב הכל בשביל פוליטיקה?

השנים עושות את שלהן… הפכתי מאופטימיסט לפסימיסט. סליחה, לאופטימיסט ריאלי!

אבא שלי לא מימן לי את הלימודים. שטיפת הכלים במסעדה בלילות, לא עזרה לי להיות מרוכז בלימודים בימים, גם לא הכוויה מהשמן הרותח שנשפך עלי… הכאבים, הטיפולים והתרופות, הפכו לחלק משגרת חיי. לא, לא היה למעסיק ביטוח ולא נכסים למימוש .התביעה

…כמובן שעם גיליון הציונים שברשותי לא התקדמתי רחוק מידי

הכרתי את אשת נעורי מהמסעדה. היא הייתה מלצרית. זו הייתה אהבה ממבט ראשון… היא הייתה נפלאה! אני מפחד להגיד את אותו הדבר על אשתי הנוכחית. לך תדע, הקודמת “זרקה” אותי.

עכשיו אני עובד כמו חמור והבוס שלי מתייחס אלי כמו כלב. בעבודה, אני “חוטף” מאשתי שיחות טלפון זועמות: “בוא הביתה”! בבית, מהבוס: “בוא לעבודה”!

אני אדם מאוד מסודר כך שכל ההוצאות ברורות לי: מזונות לאקסית, שכר דירה, (גם כן דירה, חור רקוב…) מיסים, אוכל, טיפולים רפואיים, תרופות וכו’. מה שלא ברור לי הוא: מאיפה לעזאזל אביא כל כך הרבה כסף?! טוב נקצץ את הדברים הפחות קריטיים, נתחיל באוכל…

פרק 2. הייאוש.

כל אחד מאיתנו עובר בחייו חוויות לא נעימות וכל קושי נותן לנו “מכה קטנה בבטן” “ומקטין” אותנו. הידיעה שאין ביכולתנו לעשות הרבה נגד כל אותם הדברים, מייאשים אותנו וגורמים לנו “להרים ידיים”.

הבה ונבחן את מנגנון הייאוש. אנחנו מתנהלים בדינמיקה מסוימת ולפתע נתקלים בקושי, “מחסום”. עלינו “לפרוץ” אותו. לשם כך יש להשתמש “בכלים”. “מחסן הכלים” הטבעי הוא “המחסן” שלנו, התכונות והיכולותשלנו. למה? מכמה סיבות:

קודם כל, כי הוא שלנו! לא צריך לבקש טובות מאחרים ובפרט שלפעמים הדבר כרוך בהשפלה.

דבר שני, הניסיון עם עצמנו. את עצמנו אנחנו מכירים מצוין ויודעים בדיוק איך עובדת כל תכונה שלנו. אצל אחרים, לך תדע איך זה עובד…

והחשוב מכל, הכלים שלנו הכי טובים ואיכותיים, בוודאי יותר משל אחרים, הרי הם שלנו!

המוטיב המרכזי “השזור” בכל הסיבות כחוט השני הוא: אגוצנטריות. די בעובדה זו לבדה כדי להדליק בראשנו נורת אזהרה!

ואז מתחילים ניסיונות “הפריצה”. פעם עם כלי זה, ופעם עם אביזר אחר. כל ניסיון צורך אנרגיה וכוחות נפש. כל מניעה יוצרת אכזבה וכל כישלון יוצר תסכול.

כשאנו צוברים מעט כוחות, אינסטינקט ההישרדות “דוחף” אותנו להתמודד עם הבעיות הגדולות שנקלענו אליהן, גם אם פתרונן נמצא מעבר ליכולתנו והוא גורם לנו לפתח ציפיות ולשגות באשליות. אולם, בסופו של יום, גלי השיגיונות חסרי התוחלת מתנפצים אל מול החומות הבצורות של התובנה הפרגמאטית והמציאות העגומה: חוסר אונים! “מה כבר ביכולתי לעשות, אני סך הכל בן אדם?!”

לבסוף, כשכל הניסיונות כושלים ואנחנו נכשלים באופן סופי, אנחנו מותשים נפשית, ריקים מאנרגיה וחושבים שאין יותר מה לעשות! אנחנו מכירים את כל מה שיש לנו, ניסינו הכול, והגענו למבוי סתום!

אנחנו “זורמים” מבחוץ, מפני הבעיה, אל תוכנו פנימה והיעד הסופי הוא הגרעין: רחוב ללא מוצא… ייאוש!!!

החוויה של הייאוש היא שלילית. אנחנו לא רוצים לחוות אותה שוב. מטבע הדברים, כשאנחנו נפגשים באתגר נוסף, הפעם מעבר לשיקולים האובייקטיביים אם אנחנו מסוגלים לעמוד באתגר או לא, נוסף קטרוג נוסף, קטן ואפל: הפחד מכישלון נוסף. למה כדאי לנסות?! נוותר מראש… ואם שוב נתקלנו בבעיה ללא פתרון, מן הפח אל הפחת הכישלון החוזר מעצים את טעם האכזבה ההולך וגובר והייאוש מתעצם ונצרב עמוק עמוק בתודעתנו. וכך אנחנו הולכים ונחסמים.

שורש הבעיה היא, שאנחנו כל כך “תקועים” בעצמינו, אפילו כשאנחנו מודים בכישלון, אנחנו לא חושבים לצאת מהקונספציה…

ידיעת הבעיה, היא תחילת פתרונה.

קצת לא נעים להודות בכך, אבל זו עובדה. אנחנו בני אדם, מוגבלים! וככאלה, אנחנו יודעים שאיננו מסוגלים לעשות הכל. אם נשכיל להתנהג בהתאם נוכל לפתור את כל הבעיות שאנחנו נתקלים בהם.

פרק 3. הפתרון.

שלב ראשון: כוננות.

עוד 30 דקות אני צריך לצאת לעבודה. אשתי, בצורה שאי אפשר לסרב לה, ביקשה: כוס קפה. משך המטלה: 3 דקות. אוותר על טור רכילות בעיתון הבוקר.

אנרגיה נדרשת: מינימליסטית, לא דורשת ממני מאמץ ולא יוצרת לי בעיתיות. מטלה זו שייכת לשגרה.

“אשתי האהובה, לעונג הוא לי, הקפה בדרך!”

במטבח נגלית לעיני העובדה המצערת שהקפה נגמר! המשימה התארכה ברבע שעה של הליכה לחנות.

כוס הקפה הזו דורשת ממני כבר לכל הפחות 20 דקות. מתחיל להיות גבולי עם היציאה שלי לעבודה ועלי להיות זהיר. כאן אני צריך “להדליק נורת” שימת לב. עלי להיות שקול ומחושב. בנקודה הזו עלי לעבור משגרה למטלה מחושבת. זו כוננות.

חשבתי פעם ופעמיים, על העיתון אני מוותר, אם לא אפטפט עם המוכר אספיק לצאת לעבודה בזמן. אין בעיה. ואני יוצא בזריזות לחנות.

שלב שני: איכון.

יותר מידי בזריזות…

בדרכי החפוזה החוצה מהמטבח, בתנועה לא שקולה, “העפתי” את הקומקום לרצפה והוא נשבר. עכשיו כבר מדובר על משהו הרבה יותר מורכב…

אין ספק שלא אספיק לקנות קפה וקומקום תוך חצי שעה! אם אתעקש להכין לאשתי קפה אאחר לעבודה.

בשלב הזה אני מבין שזו לא מטלה, זו בעיה. בעיה צריך לפתור וישנן פתרונות. התובנה שבפני ניצבת בעיה היא: איכון.

גם כעת, כשאיכנתי בעיה, זה עדיין לא אומר שאין לי אפשרות להתמודד איתה! אני מאוד אוהב את אשתי ואני ממש רוצה להכין לה כוס קפה! “הלו בוס, אפשר לאחר היום לעבודה בחצי שעה?, “! אין בעיה ג’ון נראה אותך ב 9:00

ניתחתי את המצב , ובתבונה פתרתי את הבעיה! הבוס לא יכעס עלי, הקידום שאני אמור לקבל, לא יפגע והחשוב מכל: אשתי תהיה מרוצה!

שלב שלישי: זיהוי ותודעה.

“לאחר בחצי שעה?, אם היית בן אדם נורמאלי היית מקדים בחצי שעה! המשרד נראה כמו רפת! שלא תעז לאחר!” טריקת טלפון.

יכולתי לומר: שילך לכל הרוחות, אני לא שואל אותו! יש לו פה מטונף, הוא סתם מאיים. לא משנה מתי אגיע, הוא לא יעשה לי כלום. אני העובד הכי מוצלח במשרד נראה אותו עושה לי משהו! חוץ מזה שנמאס לי מהמקום העלוב הזה, ממילא חשבתי מזמן לחפש עבודה אחרת…

אבל… בשלב הזה אני מבין שהבעיה לא פשוטה. אם “אצפצף” על הבוס, אני עלול להיות מפוטר! בנקודה זו אני מבין שאין לי אפשרות סבירה להכין לאשתי כוס קפה ואני נסוג לאחור. התובנה שבפני ניצבת בעיה שאין לי עבורה פתרון סביר היא: זיהוי ותודעה.

אסביר לאשתי שאני כל כך אוהב אותה ומאוד רוצה להכין לה קפה הבוקר אבל אין לי אפשרות! אשתי תשמח להכין לעצמה קפה בעבודה ובלבד שלא יהיה לה עוד “רהיט” בצורת בעל מובטל בבית.

בפנינו ניצבת בעיה אובייקטיבית. אם אנחנו יכולים לפתור אותה בקלות ובלי מאמץ רב, זו בעיה קלה, מה טוב. אם לא, זו בעיה קשה. יש לזהות את המצב ולהביא אותו לתודעה: יש לי בעיה ואין לי אמצעים להתמודד איתה, לעצור! אחרת, הנזק מתחיל, כאן ועכשיו!

למשל, מכונית שחונה על קרקע בוצית. הגלגלים לא מצליחים להיאחז בקרקע והם מסתובבים על מקומם ומתחפרים. התגובה הטבעית היא להמשיך לנסות את הנסיעה בתקווה שסוף סוף הרכב יצא. בפועל, כל סיבוב נוסף של הגלגלים סוחף איתו בוץ נוסף והבור ילך ויעמיק ויקשה את מלאכת החילוץ.

מנת האנרגיה שלנו, כמונו, מוגבלת. כל מטלה, עבודה, מאמץ ותנועה, צורכים ממלאי האנרגיה שלנו. כמו התקציב החודשי, אם נבזבז הרבה מידי על דברים מסוימים, לא יישאר לנו עבור דברים אחרים שאנו זקוקים להם. כשאנחנו נפגשים בבעיה קלה, אנחנו צורכים כמות מסוימת של אנרגיה ובעזרתה פותרים את הבעיה.

ברגע שנתקלנו בבעיה קשה, שאין לנו אפשרות לפתור אותה ולאהפסקנו את ההתעסקות בה, “פתחנו את הברז” של מאגר האנרגיה שלנו “ושפכנו אותה” לאיבוד!

לאחר התובנה הזו, ניזהר לא לבזבז ממלאי האנרגיה שברשותנו ונשאר רעננים ומלאים בכוחות. כל כישורינו הקוגניטיביים והפיזיים יהיו במלא עוצמתם בדיוק כמו לפני האירוע ולא יהיה לנו פחד מבעיה נוספת!

השלב הרביעי: קריאה לעזרה

“צירוף מקרים הוא הדרך של אלוקים להישאר אנונימי” (אלברט איינשטיין), בשלב הזה אנחנו נלמד איך ליזום את “צירוף המקרים”.

יד הבורא היא זו שיצרה אותנו ואת הבעיה הנוכחית. היא גם זו שהניחה אותה “על פתח ביתנו” והיא זו שיצרה את הפתרון לה ובכוחה להתמודד איתה, או לתת לנו את הפתרון להתמודד איתה.

הבורא ראה בנו בני האדם את הייעוד של הבריאה. לכן הוא אוהב אותנו ומוכן לעשות עבורנו הכל. אולם הוא מעוניין שנעשה מצדנו רק דבר אחד: שנבקש!

מדוע הוא מחכה שנבקש? שיעשה!

אילו הבורא היה ממלא את צרכנו באופן אוטומטי מבלי שהיינו מבקשים, מציאותו הייתה נשכחת על ידינו ואנחנו היינו גורמים לעצמנו יתמות רגשית. מכיוון שעלינו לבקש את עזרתו של הבורא על מנת לקבל אותה, לא ייתכן שמציאותו תשכח על ידינו ואנו יוצרים לעצמנו מקלט רוחני.

כל מה שהוא עושה: ממתין לפניה שלנו. כל מה שעלינו לעשות הוא לפנות אליו ולבקש את עזרתו. “אלוקים, אני תקוע! פוטרתי, נפצעתי, נבגדתי” וכל צרה אחרת שנוחתת על ראשנו! מכאן ואילך, מובטח שהוא יפתור לנו את הבעיה, בדרכו הוא. איך? זה כבר לא העסק שלנו.

בשלב הזה מתחוללים דברים מעניינים מאוד! מגיעים פתרונות יצירתיים. מתרחשים אירועים שממלאים לנו חללים ריקים או משנים את המפה והבעיות נפתרות בצורה חלקה ונהדרת. “צירוף מקרים” כבר אמרנו?

פרק 4. סיכום

תרגול מעשי.

שלב ראשון: כוננות. עלי לחוש שהשגרה הופרה ועלי לבחון את אירוע באחריות.

שלב שני: איכון. איכנתי מעבר לבעיה משמעותית. ווידאתי כי ביכולתי לפתור אותה במאמץ סביר.

שלב שלישי: זיהוי ותודעה. זיהיתי בעיה חמורה, אין לי אפשרות סבירה לפתור אותה, אני יוצא מהסיטואציה.

השלב הרביעי: קריאה לעזרה. בענווה אני קורא לעזרה מבורא העולם.

לסיום

אין לנו את הפריווילגיה לפגוע בעצמנו. מוטלת עלינו חובה להתרומם לשגשג ולפרוח. יש לנו את הכח והיכולת למה שאנחנו מסוגלים. יש לנו את הדעת להבין מה איננו מסוגלים ויש לנו את !”הכתובת” לכל דבר שהוא, גם השמים אינם הגבול

Yoel received his rabbinical ordination from TTCY in Brooklyn, NY in 1994, and served in an IDF computers unit starting in 1997. Since 1999 he worked as a computers programmer for a number of companies including Wolfson Medical Center computers unit and Tundo voice and data over IP, until 2004 when he established Yoel Friedman, a business that provides advanced infrastructure solutions that he currently runs.

Yoel graduated a communication and rhetoric course summa cum laude. He writes articles, columns and essays and gives lectures and lessons.