So Good it Feels like a Sin

מבוא

האם גם אתם ניצבתם פעם נבוכים מול התכונות והרצונות השליליים המקננים בתוככם פנימה? גם אתם הזדעזעתם נוכח האגו, הקנאה, החמדנות, ושנאת הזר, שנשקפה אליכם מן המַרְאָה?

“לָמָה אנחנו כאלה?” שאלתם את עצמכם בכעס.

המאמר שלפנינו יידון בסוגיה זו, יסקור פתרונות ותופעות שצצו בעקבות הבעיה האקוטית הזו בעולם הרחב, וביהדות. ויציג את המהפך החשיבתי המבריק, שמבצע הרבי מליובאוויטש בעניין זה, באחד ממאמריו.

ראוי לציין: המאמר הנוכחי, מתבסס על מאמר מקורי של הרבי (“באתי לגני” 1971. סעיפים 8-7) . הגותו של הרבי, שנאמרה על בסיס מושגי קבלה וחסידות עיוניים, תורגמו כאן לשפת היום יום, כדי להקל על הקורא. מומלץ מאוד ללמוד את תורתו של הרבי, בכתבֵי המקור.
..א. כמה טוב, להיות רע
בוקר בהיר אחד, בעודי הולך ברחוב, צדה את עיני פרסומת לגלידה. לצד תמונה של המוצר המפתה, הופיע הכיתוב: “So good , It feels like a Sin””

מדהים לחשוב שהתרגלנו לכך, ש’חטא’ היא מילה נרדפת לעונג. עונג אסור. מה זה אומר עלינו, בני האדם? האם זו הוכחה שאנו גזע כה נחות, ששואב עונג מהפצת רוע? האם אכן כך הם פני הדברים?

נפש האדם, היא מנפלאות הבריאה. מארג אין סופי של רגשות נשגבים ויצירתיות מתפייטת שאין לה סוף. מרגע שדרך האדם עלי אדמות, מְנַסָה האנושות להגדיר את הנפש ההומה בקרבנו, בדרכים שונות ומגוונות – אומנות מרהיבה, שירה ופרוזה, וקומפוזיציות מוסיקליות עוצרות נשימה – שיצר האדם, בכדי לבטא את הלך נפשו.

ואז, למרבה המבוכה, צצות להן לפתע, תחושות ומאוויים נוראיים כל כך, שאין בינן לבין נפלאות הנפש,  דבר וחצי דבר.

אנשים נורמטיביים ושוחרי טוב, מוצאים עצמם לפתע מתענגים על כישלונו של חבר או בן משפחה מוצלח, שהצלחתו העירה בנפשם קנאה עיוורת, משוללת היגיון והגינות.

בני אדם טובים, הופכים לאטומים כל כך, מול דעותיהם ונוכחותם של אנשים הסובבים אותם, רק בגלל אגו נוראי שממלא את כל ישותם. מבחיל מאוד, ובו זמנית נעים מאוד. שכן האגו מלטף, ועושה נעים. לנו. לסביבה שלנו, לעומת זאת, מדובר בסיוט נוראי.

וזוהי רשימה קטנה ומעודנת מאוד של תחלואי הנפש.

אז מה אנחנו באמת?

יצורים עלובים שוחרי רוע? אם כן, אולי עלינו לנהוג בטבעיות –  לקנא ללא מעצורים, לשנוא בלי שום סיבה, לשמוח לאיד. כמה אפשר להיות צבוע? כמה אפשר להילחם בתסכול הנפשי, נוכח התכונות השליליות הללו, שממלאות את נפשנו מעת לעת?

ב. החצר האחורית של העולם

ה’חצר האחורית’ של הנפש, היוותה אתגר לדורות רבים, שחיפשו וניסו לטפל בבעיה בדרכים מגוונות, ומזוויות שונות של ראיה:

כך למשל, המדיטציה. הטכניקה המזרחית, שבבסיסה רעיון ‘ריקון התודעה’, השקטת ה’אני’ האגואיסטי המנסה לראות את העולם מהזווית האינדבדואלית, והתמזגות מוחלטת עם הטבע הפשוט, אם על ידי הקשבה עצמית, או באמצעות חזרה על מַנְטְרוֹת – סיסמאות הנאמרות שוב ושוב – עד שהן מפלחות את התודעה, ומנווטות אותה אל חוף מבטחים.

לעיתים התפרץ המיאוס האנושי מ’מחלות הנפש’ הללו בצורה ספונטנית והמונית, גם ללא טכניקות תודעה מעמיקות. כך היה בשנות השישים, בארה”ב, כאשר העולם עדיין ליקק את פצעיו משתי מלחמות עולם רצחניות. אז החליטו צעירי ארצות הברית, כי יש לשים קץ לתחלואי הנפש הגורמים לסכוסכים בין בני האדם. לצורך כך הם צרכו סמים, שטשטשו את תחושת ה’אני’ והעניקו שלווה סטואית, ומסווה מענג של שותפות אנושית אדירה. ‘ילדי הפרחים’ קראו להם, על שם השאיפה המתוקה לפרחים ואחווה, במקום מכונות מלחמה.

ג. היהדות מול הרע

היהדות עוסקת משחר ימיה, בדרישה מכל יהודי להיטהר מהרפש הנפשי, על מנת להתקרב לאלוקים. כך הניבו חכמי ישראל שיטות שונות לתיקון הנפש. שיטת המוסר למשל, דרשה מהאדם להתבונן, כמה מאוסות אותן תכונות שפלות, שרק לרגע ניתן להתענג עליהן, אך בסופו של דבר, הן מורידות את ‘נזר הבריאה’ לשפלות שאין דומה לה, לכן עלינו לשנוא ולתעב אפילו רצון להנהגה כה בזויה.

הבעיה היא, שהדבר לא פותר את התהייה הגדולה  – מדוע אנחנו כאלה מלכתחילה?

הרבי מליובאוויטש מציג רעיון מהפכני, שמגדיר את נפש האדם מחדש, ומהווה גם פיתרון מעשי להתמודדות עם ‘השדים’ השוכנים בקרבנו.

ד. המתכנת הגדול

כאשר אנו ניגשים למחשב, כולנו רגילים שכפתור הEnter הגדול במקלדת, מכניס אותנו למחוז חפצנו הווירטואלי. אנחנו גם יודעים, שבקצה השמאלי למעלה, שוכן לו כפתור קטן  Esc שיחלץ אותנו מכל צרה וצוקה, שהמחשב יודע לעולל (והוא יודע, הממזר..)

הדבר הזה ברור, ואנו נוהגים כך באופן כמעט אינסטינקטיבי.

אבל זה לא חייב להיות כך.

איש תוכנה מוכשר, יכול לשחק בהגדרות המחשב שלכם, ולזרוע בהלה רבתי, כשיבלבל את הגדרות המִמְשַק, ולפתע תגלו כי ה Enter סוגר לכם את הקובץ הנחוץ, בעוד הEsc הופך לנער מעלית שלוקח אתכם פנימה.

איזה בלגן יהיה..

המשל הזה, מתאר את היחס שלנו לבריאה שסביבנו. אנו רגילים להתייחס להגדרות העולם המוכרים לנו כמובנים מאליהם –השמים כחולים, הדשא ירוק, לעזור לקשיש זה טוב, ולשדוד אותו זה מאוד רע.

אבל ה’מתכנת’ הגדול של העולם – הבורא הכול יכול – היה זה שהגדיר זאת כך, ובכל רגע נתון הוא יכול להגדיר הכול מחדש.

לפתע יהיה לנו ברור מאליו שהשמים ירוקים, הדשא כחול, לשדוד קשיש זה נפלא והוא ממש יודה לכם על כך, ולסייע לו לסחוב סלים כבדים, זו ממש נבזות נוראית.

הגישה ללוח ההגדרות של העולם, היא ברשות הבורא בלבד, כל ייתר הנבראים, חיים בתוך עולם של הגדרות בלתי ניתנים לשינוי.

כמעט כולם..

ה. עמק הסיליקון

הנפש השוכנת בקרבנו, היא הנברא היחיד עלי אדמות השייכת ל’צוות המתכנתים’ המחליט מה יהיו ההגדרות של העולם. לכן היא לא מגיבה אוטומטית – לא בהכרח נמשכת לטוב, ורע לא דוחה אותה בכלל. זה לא סגור מבחינתה.

זו בדיוק הסיבה ש’טוב’ ו’רע’ מענגים או דוחים אתכם באותה מידה. שניהם לגיטימיים בעיני הנפש שלכם, המתבוננת על לוח ההגדרות של העולם, ותוהה כיצד להגדיר את ה Enter או Esc שלכם. מה יכניס, מה יוציא.

מדוע זה כך?

בגלל התפקיד הנשגב שייעד לנו הא-ל. האדם נבחר להיות נציגו של הבורא עלי אדמות, והוטלה עליו המשימה להפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל החשוב מכל הוא, שהעבודה הזו צריכה להיות הישג שלנו. לו התנהלו חיינו תחת ההגדרות של הבריאה, כשהמשיכה הטבעית שלנו הייתה רק לטוב ולהתייעלות, היינו סוג של רובוטים המקבלים משימה ומבצעים היטב, כשההצלחה נרשמת לטובת המתכנת, ולא לטובת המכונה.

טמונה כאן, אם כן, אחריות אדירה: הא-ל לא מתכוון להכריח אותנו לעשות מאומה, וכל שנעשה ייגזר מהחלטה עצמאית שלנו. אנחנו נחליט שלא לשמוח לאיד, למרות שזה ממש היה עושה לנו טוב. אנחנו נחליט שלא לקנא, למרות שזה ממש ינחם אותנו כשהחבר הנודניק שלנו, יזכה בלוטו.

[תחשבו על בעלי החיים: חיה טורפת איננה ‘רעה’, כשם שחיית מחמד איננה ‘טובה’, משום ששניהם שותפים פאסיביים בלבד לצורת חיים שהכתיב להם הבורא, ואין באפשרותם לחרוג במאומה מעבר למה שהוגדר להם]

מצד שני, אנחנו נישא באחריות לו החלטנו לבחור ברע.. (בואו נקווה שבעקבות המאמר הזה, כולנו נעשה אך ורק טוב)

לכן, הרע שרוצה להתפרץ מאיתנו לעיתים, לא אמור להביך אותנו כלל (אם הצלחנו לדכא אותו) בלעדיו היינו בעלי חיים מתוכנתים. בכל פעם שהתגברתם עליו, וזנחתם אותו למרות הפיתוי המענג, עשיתם Exsit נפלא. והוא כולו על שמכם.

יכולת הבחירה המדהימה הזו, בה ניחנו, שנית רק לבורא עולם בעצמו, שכן רק הוא יכול לבחור בטוב מתוך שחרור מוחלט מכל מוסכמה שהיא, והפלא הגדול, שהוא שיתף בכך גם אותנו.

ו. החידה הגדולה

כעת, משהפך הרבי את הקערה על פיה, וסרה מאיתנו המבוכה. נותרה שאלה אחת בלתי פתורה:

אם קודם תהינו, מדוע אנחנו כה שפלים, ומוזרים. כעת, עולה תהייה חדשה אך הפוכה לגמרי: איך מתאפשרת בכלל, בתוך הבריאה, המוגבלת, והמוגדרת כל כך, קיומה של נפש כה מיוחדת כשלנו, שתחושותיה נגזרות ממקום שאין בו זמן, ואין בו הגדרות, והיא קרובה כל כך לבורא בעצמו?

כיצד, מתקיים הפרדוכס המופלא הזה?

על כך, במאמר הבא.