Bricks ‘n Stones: The Power of Return

ישבתי ליד שני בחורים, האחד נולד למשפחה חסידית שומרת תורה ומצוות, והשני התקרב ליהדות באמצעות קעמפ לנערים והפך להיות חוזר בתשובה. הראשון מתפלל עם כל ההגיות והמבטאים החסידיים, והשני ‘שובר את שיניו’ כדי להצליח לקרוא בהברה אשכנזית. בעודי תוהה על ההבדל ביניהם שנוצר מהרקע השונה מהם הם מגיעים, אני שומע מהצד נער שלישי המזלזל בו ולועג עליו “מדוע הנך מנסה לחקות אחרים – תתפלל בהברה אליה הורגלת!” ולוחש בחצי פה… ‘בעל תשובה’.

סיפור זה שהתרחש בהגיית התפילה, יכול להיות בתחומים רבים בדרך התורה והמצוות, בהבנה בלימוד, בהידור בקיום מצוות, בחינוך הילדים וכהנה רבות. אינה דומה שמירת תורה ומצוות של אדם שנולד לתוך החיים האלו והן חלק מחייו, ליהודי שחזר בתשובה הנדרש לסגל לעצמו דרך חיים חדשה, שדוקא החידוש שבה מייצר ‘חריקות’ באופן קיום המצוות, אם זה מחוסר ידע או מהעדר רגילות, הקיימת אצל יהודי שנולד להורים שומרי תורה ומצוות.

עלינו לדעת מהו היחס הנכון שיש לנהוג כלפי אותן חריקות?

ביטול המאסר

את התשובה לשאלה אנסה לפתור באמצעות סיפור לא כל-כך שגרתי, אך מעניין וחשוב:

אחד מחברי מועצת העיר ירושלים, הואשם בנטילת שוחד על סך מיליון ₪ (שהועברו כתרומה למוסד צדקה שתחת ניהולו) עבור האישור שנתן בזמנו ליזמי בניה בעיר לבנות שכונה חדשה. לאחר משפט ממושך הושת עליו עונש מאסר בפועל.

גם לאחר שבמהלך המשפט חלה ה’נאשם’ במחלה קשה, שבעבורה נזקק לעבור טיפולים רפואיים קשים וממושכים, לא התרצה השופט להפחית את עונשו, משום ששירות בתי הסוהר הצהירו שברשותם עומדת היכולת לטפל במחלתו בכל הצרכים הרפואיים גם בעת שהותו מאחורי סורג ובריח.

מיודענו הגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר, ובמהלך החורף, בשבוע פרשת שמות (תשע”ו), קיבל בית המשפט העליון את טענת המחלה ופסק כי בשבתו במאסר, מחלתו עלולה להחמיר ואין ראוי שישב בבית הסוהר, והמיר את עונש המאסר בעבודות שירות בלבד.

הזיכוי המהדהד גרם שמחה גדולה למיודענו, לבני משפחתו, ידידיו וכל המסתייעים ממוסד הצדקה שברשותו.

עד כאן העובדות, אך תרשו לי לערער מעט על הנימוק לשחרור ממאסר, עקב הטיפול במחלה ומכמה סיבות:

א. שירות בתי-הסוהר, הגוף האחראי על האסירים ודואג לצרכיהם, הקים מחלקה רפואית מיוחדת המטפלת במחלות קשות, ובהצהרתם הם מסרו כי יש להם אפשרות לדאוג גם בבית-סוהר לטיפול ראוי בנאשם.

ב. השופט בערכאה הנמוכה, סמך ידיו על שירות בתי-הסוהר והסכים כי הוא יכול לשבת במאסר ולקבל טיפול ראוי למחלתו.

ג. בימים אלו ממש, ארע מקרה דומה, בו נאשם שחולה במחלה קשה, ערער על עונש המאסר שקיבל עקב מחלתו הקשה, ושופטי בית המשפט העליון לא קיבלו את טענותיו, והורו להותיר את עונש המאסר על כנו!

אנו יודעים כי “מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא”, ומאמינים כי השחרור הבלתי-צפוי הגיע מלמעלה מסיבה שונה לחלוטין, ומעשה שהיה כך היה:

בנין 770 בירושלים

לפני כשני עשורים אוכלסה קהילת חב”ד בירושלים, בשכונת רמת-שלמה אשר על רכס שועפאט, בצפון העיר ירושלים. לאחר תקופה ממושכת בה התפללו התושבים במבנה זמני ונייד (קארוואן) נטל על עצמו רב הקהילה הרה”ח ר’ יוסף יצחק שיחי’ הבלין את המשימה להקים מבנה מפואר וקבוע לרומם את בית אלקינו.

חלומו הותיק היה לבנות בית בדגם 770 – בנין המזוהה ביותר עם חסידות חב”ד, אשר כל רואהו מוצף ברגשי געגועים עמוקים להתראות עם הרבי ולנסוע אליו, במיוחד בתקופה כה חשוכה ושחורה.

אך חלומות לחוד ומעשים לחוד, וכשניגש לאדריכל מפורסם שיתכנן בית בדגם כזה, הוא נתקל בסירוב מוחלט, בנימוק: “בנין מצופה בלבנים (האבנים האדומות/חומות) נוגד את יסודות חוקי הבניה בירושלים המתירים לחפות את הבנינים באבנים – אבני ירושלים (או אבנים יקרות יותר) הידועות בלבד!”.

במקום זאת, שרטט האדריכל תכנית לבנין בית-הכנסת מפואר שישמש את עדת חסידי חב”ד ברמת-שלמה.

כשהוגשה התכנית לאישור העיריה היא נדחתה מפני פגמים שנפלו בה, והיה צורך לשרטט תכנית חדשה.

הרב הבלין ראה בביטול התכנית השגחה-פרטית מלמעלה המכוונת אותו להתעקש על בניית בית 770 בכל מחיר. “ויהי מה”, אמר, “אנחנו נתכנן, הרבי יתפלל, הקב”ה יעזור והבנין יאושר”. אומר ועושה, ובפגישה הבאה הסביר לאדריכל את משמעות המושג ‘לכתחילה אריבער’, האדריכל נכנע, התכנית שורטטה בקפידה, הוגשה לוועדת התכנון בעיריית ירושלים, ואושרה בחותמת הוועדה!.

הבניה החלה בקצב מסחרר, ולמרות ניסיונות של גורמים שונים להתנכל ולשבש את מהלכי הבניה באמצעות הלשנות ומסירות, לא עלתה בידם ובס”ד הבנין קם ועמד, מתנוסס לשם ותהילה, נראה מכל עברי ירושלים.

באירוע שכונתי שהתקיים לאחר חנוכת בית 770, סיפר ה’נאשם’ דלעיל, שבשעתו היה חבר מועצת העיר ירושלים, כי לאחר תחילת הבניה, ישבו חברי ועדת התכנון יחד עם מהנדס העיר, והלה העיר את תשומת לב הנוכחים על בניית בית מחופה בלבנים, ושאל/גער, כיצד העיזו לאשר בניה הנוגדת את כל חוקי התכנון?

ה’נאשם’ התעשת וחש כי כאן שעתו, ובזה עומדת שליחותו הציבורית למבחן, פתח פיו ואמר “כיון שירושלים היא עיר של כולם, יש בה מבנים המתאימים לכל הקהלים והעדות, סברה הוועדה כי גם לחסידות חב”ד המפוארת, לה נציגים בכל רחבי תבל – ראוי שיהיה בנין המייצג את החסידות. ולכן החלטנו ברוב קולות שמעצמת תבל כזו ראויה לבנין בדגם בית 770, אפילו אם הוא לא עולה בקנה אחד עם חוקי הבניה העירוניים”.

המהנדס ‘סבר וקיבל’ והבניה כאמור, המשיכה כמתוכנן.

בין לבנים לאבנים

כאמור, השחרור מהמאסר אירע בשבוע פרשת שמות, בה מסופר על אופי השעבוד של בני-ישראל שהתמקדה דוקא בעשיית לבנים “וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה”. ומתואר במדרש כיצד פיתה פרעה את בני-ישראל להיכנס למלאכת עשיית הלבנים מרצונם: הוא נטל סל ומגרפה ועשה בעצמו לבנים, כשהוא אומר לבני-ישראל “עשו עמי היום בטובה”. היהודים שראו את המלך עצמו עובד בעשיית הלבנים, הצטרפו אליו ועבדו בכל כוחם, ואז, בסוף היום, ציווה פרעה: “כזה אתם מעמידים בכל יום ויום”.

מה הייחודיות של הלבנים הללו שדוקא בהן היה השיעבוד?

מבאר הרבי מליובאוויטש (השיחה השניה לפרשת שמות שנדפסה בלקוטי שיחות חלק ו’) כי קיים הבדל יסודי בין אבנים ללבנים: ‘אבנים’ הן בריאה בידי שמים, ואילו ה’לבנים’ הן מעשי ידי אדם. באבנים, יצירת האבנים עצמן היא בידי שמים ועבודת האדם היא רק בחציבתן, בסיתותן וכדומה, אך לא בעצם יצירת האבן; לעומת זה בלבנים, כשאדם נוטל חומר, גובל אותו בקש ושורפו בתנור, הוא יוצר מציאות חדשה – לבנה.

גם בעבודה הרוחנית של האדם קיימים שני תחומים הללו:

אבנים – רומזות לחפצי הקדושה הקיימים בעולם, בהם מאיר גילוי אלקות מצד טבעם (מעשה ידי שמים) והם חלק מהקדושה הטבעית.

לבנים – רומזות לחפצי העולם שמצד טבעם לא מאירה בהם גילוי אלקות, ורק על-ידי עבודת היהודי (מעשה ידי אדם) מתגלית האלקות שבהם.

ומבאר הרבי כי דוקא בבניין מלבנים מתבטאת תכלית בריאת העולם “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים” – להפוך את עולם-הזה ולעשותו משכן להשראת השכינה האלקית בתוכו. כי בשימוש בחפצי קדושה מעשה ידי שמים לשם שמים לא בונים ‘דירה בתחתונים’, שכן חפצי הקדושה הטבעיים – קדושים בעצם מהותם והם לא ה’תחתונים’ האמיתיים. אך כאשר יהודי בונה את הדירה מ’לבנים’ – מעשה ידי אדם, הוא נוטל חפצי עולם-הזה, שהם מעשי ה’תחתונים’, ומגלה בתוכם אלקות הוא בונה דירה לקב”ה בתחתונים ממש וזוהי עיקר עבודת ה’ של יהודי.

פרעה שהיה ה’לעומת זה’ של הקדושה, ידע את הסוד הטמון ב’לבנים’ ואת היתרון הברור שבהן בעשיית ‘דירה בתחתונים’ לבניית דירה לקב”ה, ובחר לשעבד את בני-ישראל דוקא עם הלבנים, כדי שלא ישמשו בנין לקב”ה, אלא דירה לקליפה של פרעה ומצרים.

לבנים בירושלים

ולפני שננתח את ההשלכות המעשיות בהבדל בין לבנים לאבנים, נסגור את המעגל עם ה’נאשם’:

יושב השופט (בבית-דין שלמעלה) בשבוע פרשת שמות, שבה מבאר הרבי את מעלת הלבנים, ומהרהר בינו לבין עצמו: כיצד אפשר להשית עונש מאסר על נאשם, יהיו מעשיו פליליים ככל שיהיו, כאשר בזכותו נבנה בירושלים בית-כנסת מלבנים מעשה ידי אדם. זהו בעצם הבנין היחיד מסוגו בירושלים שבו עשו ‘דירה בתחתונים’ אמיתית, בית שנבנה מלבנים – מעשי ידי אדם, שנהפך לבית של תורה, תפילה ומעשים-טובים, בית-חב”ד לכל תושבי ירושלים ולאורחים המבקרים בה. ומחליט: “אין מקומו בבית-סוהר בין פושעים וגנבים”. והורה לשחררו מהמאסר.

“מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא” – ומה שנגזר למעלה – נקבע גם למטה. והשופט בבית-המשפט שלמטה קיבל את ההוראה לשחרר את הנאשם ותלה זאת בנימוק הרפואי.

עש”ן בלבנים

ההבדל האמור בין אבנים ללבנים והייחודיות בדירה בתחתונים דוקא בלבנים, מתבטא בכל פרטי העש”ן: עולם – מקום, שנה – זמן, נפש – יהודי:

עולם – ישנם אתרים קדושים מטבעם ‘בידי שמים’ – ‘אבנים’, כמו בית-המקדש, בית-כנסת, ישיבה, כולל, תלמוד-תורה ועוד. במקומות אלו, מאירה הקדושה האלקית בגילוי ובאופן טבעי – ‘בידי שמים’. אדם שנכנס לתוכן חש קדושה, מתנהג בכבוד ויראה כנדרש. זוהי ‘דירה בתחתונים’ מ’אבנים’, שקדושתן מגיעה מלמעלה, מהקב”ה השוכן במקום בדרך טבעית ומקדש אותו.

לעומתם, עומדות שאר מדינות העולם, בהן לא ניכרת קדושה ואלקות בטבען, אדרבה, הקליפה שורה ואוחזת בהן ביתר שאת. אך כאשר יהודי יוצא לשליחות לאותם מקומות, פותח שם בית-חב”ד, מדליק נרות חנוכה במרכזי הערים, עורך תהלוכת ל”ג בעומר ברחובות העיר וכו’ – הוא הופך את המקום לקדושה. הוא מייצר לבנים, מעשי ידי אדם, והופך אותן ל’דירה בתחתונים’ – משכן ומקדש לשמו יתברך.

שנה – ישנם זמנים קדושים מצד טבעם, כמו שבתות ומועדי ישראל, הימים הנוראים, ימי זכרון וכו’, בהם יהודי מתעורר מצד טבעו להתקרב לקב”ה. בעבודה זו, יהודי נוטל ‘אבנים’ שהקב”ה חקק להתקרב אליו ובונה באמצעותן ‘דירה בתחתונים’.

לעומתם, עומדים שאר ימות החול בהם יהודי מונח בעסקי ‘משא-ומתן’, נפגש עם אנשים לא ראויים, טרוד בעניני עולם הזה – אך כאשר הוא עובד את ה’ גם בימות החול, עוסק במשא ומתן באמונה, קובע עיתים לתורה, מפריש מעות לצדקה, מניח תפילין לידידיו גם באמצע העסקים – הוא מייצר לבנים בידי אדם ובונה מהן ‘דירה בתחתונים’.

נפש – יהודי שנולד להורים שומרי תורה ומצוות, וצעד כל חייו באורחות התורה על-פי דרך החסידות, ומקטנותו ספג התקשרות לרבי והלך בדרכיו, כמוהו כ’אבנים’ שנבראו בידי שמים. הקב”ה הוריד את נשמתו לעולם כדי שתפעל במשך החיים גדולות ונצורות בהרבצת תורה והפצת המעיינות, והוא משמש כלי להשראת השכינה, אך עדיין אין כאן ‘דירה בתחתונים’ כפשוטה, אלא דירה בעליונים.

אך אותו בחור שנולד למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, לא חונך בדרך התורה והמצוות, בינקותו לא טעם מהי שבת ומהו שיעור תורה, את ימיו לא מילא בשמיעת קולו של הרבי, הוא ‘חולין’ מצד עצמו. וכאשר הוא הופך להיות חסיד, ירא-שמים ולמדן, הצועד בדרך התורה והמצוות, הוא משלים את הדירה בתחתונים מ’לבנים’ מעשי ידי אדם.

יתכנו אמנם חריקות בהנהגותיו, מבטאו ולשונו לא נשמעים כשפת-אם. הבנתו ובקיאותו בלימוד תורה, אינם כשל זקן ורגיל – עדיין הוא, ורק הוא, מייצר את ה’דירה בתחתונים’ הרצויה.

ולכן לא רק שאין לזלזל בדמות כזאת, אדרבה, יש לזכור כי אדם שמתאמץ לבנות בית מלבנים, נעלה וראוי יותר ומעשיו מוערכים הרבה יותר מחסיד מבטן ומלידה. האחד עושה דירה מאבנים והשני דירה מלבנים!

ונסיים בפתגם בעל מסר עמוק לחיים המובא בלוח היום-יום (כט מנחם-אב) “צריכה להיות עבודה בכוח עצמו. נעלה יותר הוא – שנוטלים ביד ומובילים. יקר יותר הוא – כאשר זה בכוח עצמו”.