The Soul of Compulsive Smartphone Use

הטלפון הסוללרי זכה לתואר המפוקפק “הסיגריה המודרנית”, ונחשב לאחד מגורמי ההתמכרויות העיקריים במאה ה-21.פסיכאטרים רואים את ההתמכרות לסמרטפון כהפרעה אובססיבית כפיתית, אשר עלולה לעודד את המכורים להרוס אותם מבחינה כלכלית חברתית ומשפחתית.

את דרכי הגמילה מההתמכרות לסמרטפון – ומההתמכרות בכלל – ניתן לחלק לשתיים:

1. הגירסא הקלאסית – עליה בנויות רוב שיטות וחוגי הגמילה, מצביעה על ההתמכרות כעל הרגל או נטיה רעה, שמשתרש אט-אט בטבע האדם     ונהפך לחלק מטבעו ורצונו. וע”כ הדרך להיגמל מכך כרוכה בשני שלבים:
א. להכיר בכך שהעיסוק האובססיבי במכשיר הוא בעיתי ורע – מה שמפריד את ההתמכרות מלהשתייך לאחד מהכוחות הטבעיים שבאדם.
ב. לאחמ”כ אף להוציאו מלהשתייך לתחום דברי המותרות, מוצרי הפנאי והבידור.
לדוגמא: בשלב הראשון לערוך השוואה בין המצב החברתי והמשפחתי ללא המכשיר ואיתו – הכרת הבעיה – , ולאחר מכן התנזרות מוחלטת
במשך תקופה מסוימת ממגע במכשיר – מה שמערער את התפיסה במכשיר מדבר שאי אפשר בלעדיו – אמנם כלי נחוץ אולם לא חיוני.

2. שיטת שנים עשר הצעדים – (ושיטות הדומות לה) מצביעה על ההתמכרות כעל מחלה. גם בשיטה זו ההתחלה היא בהכרה, אולם לא הכרה
בהתמכרות כבהרגל רע, אלא הכרה בה כבמחלה (שלב ראשון), וכי אין ביכולת האדם להתגבר עליה לבדו. ופניה לגוף שמימי ומיסטי גדול וחזר
יותר, בבקשה לעזרה (שלב שני).

גם המשך הצעדים מגיעים ברובם מתוך השקפה כי על מנת להיגמל על האדם לתקן ולהתעסק בעיקר בעבודה מיסטית ורוחנית (חשבון נפש אישי, וכדומה).

החיסרון שבשיטות הללו בולט. השיטה הראשונה היא בלתי צפויה, הסיכויים שלאחר תקופת ההתנזרות המטופל יגמל מההתמכרות, שווים לסיכויים שהוא ישוב אליה באובססיביות גסה יותר מאשר לפני הטיפול! וכן השיטה השניה, מורידה את האחריות על ההתמכרות מן האדם – שכן הוא ממילא אינו יכול לגבור עליה בעצמו! (סדרת בידור בארה”ב, הציגה אלכוהוליסט שעבר סדנת גמילה בשיטת שנים עשר הצעדים כ”אלכוהוליסט עם אישור”, שכן ” זה לא באשמתו וביכולתו להתגבר על כך…”) .

שתי השיטות א”כ אינן מושלמות, הגמילה ע”י אינה בטוחה ויציבה. לעומת זאת מהתיחסות תורת החסידות אל הטכנולוגיה בכללותה, ניתן למצוא פתרון מהפכני ומושלם לבעיה. לשם כך עלינו להביט מקרוב על ענינה של הטכנולוגיה:

באחת משיחותיו (1) מצטט הרבי מאמר קדמון מהזהר, המקביל בין תורת החסידות והטכנולוגיה, ומסביר את התוכן הפנימי שבהם:

פרט לדימיון החיצוני המדהים שביניהם (שתיהן הפציעו לעולם – בתזמון כמעט מושלם –   לאחר אלפי שנות שממה בתחומם. שתיהן התפתחו תוך שנים למימדי השפעה בלתי נתפסים, ועוד), הקשר בין שתי התורות הוא עמוק הרבה יותר, שתי התורות מקבילות לשני סוגים בעבודת האדם, ובהקדמה:

עבודת האדם בזמן הזה, נחלקת לשני חלקים:

1. העבודה עם החומר הגשמי:
כאשר את המעשים הנעשים בעולם ניתן לחלק לשלושה.
* מעשים טובים – מקשרים את האדם עם אלוקים.
* מעשים רעים  – מרחיקים את האדם מאלוקים.
* מעשים ניטרליים – מעשי היום-יום שלנו. מעשים שאינם רעים כמובן, אולם אין בהם שום דבר טוב במיוחד.

העבודה הראשונה היא להפוך את המעשים הסתמיים, לחלק מכוחות הטוב(2). לקחת את אותו חומר ניטרלי, ולהעלותו לקדושה. וכיצד?

ניקח דוגמא: אדם האוכל ארוחה (מעשה סתמי), ובכח אותה אכילה הוא מקיים את רצון אלוקים, הרי שהוא לקח את כח האכילה והעלה אותו לחלק מכוחות הטוב! אם ע”י מאכל מסוים עובד האדם את אלוקיו, הרי שהמאכל נהפך לחלק מהמעשה הטוב!

עבודה זו, להשתמש בחומר ובמעשים הסתמיים לטובה, נקראת בלשון החסידות “עבודת הברורים”. לאמר – לברר, לעלות, ולזכך את החומר הגשמי ולכללו בקדושה ובטוב.

2. העבודה עם הרוח(3).

עבודה זו היא עם כוחות השכל והמחשבה. להשתמש בשכל ללימוד תורתו של הבורא – המקשרת את רוחניות האדם עם הבורא, ולהביא את רגשות האדם לאהבה אליו.

סיומם של שתי עבודות אלו, יביא את העולם למצב של שלמות – הגאולה.

שלמותה של עבודת הבירורים -כאשר כל החומר הגשמי/סתמי בעולם ינוצל לטובה-  תביא לכך שהטוב הגשמי ישלוט בעולם, ותתבטל לגמרי מציאות הרע, מה שיביא לעת של שפע גשמי עצום.

יחד עם זאת, וע”י ריבוי העבודה עם הרוח, יבוא העולם לשלמותו הרוחנית. שיתבטא בחידושים עצומים בתורת הבורא. כאשר דרגותיה הנעלות ביותר של התורה יתגלו ויובנו אפילו ע”י פשוטי העם, בצורה חדה ובהירה.

כהקדמה לאותו שפע גשמי ורוחני, ומכיון שאנו קרובים מתמיד לשלמותה של העבודה ולזמן ההוא, החלה להתגלות בעולם מעט מזעיר מהשפע הצפוי, מעין טעימה מהיעודים הללו.

גילוי תורת החסידות – הוא הקדמה לשלמות האבסולוטית של גילוי התורה. דגימה מהשפע והעומק התורני, שיתגלה בגאולה.

ההתפתחות הטכנולוגית – היא הקדמה לריבוי השפע הגשמי שיתגלה אז.

זהו הקשר הפנימי בין שני חידושים אלו. שניהם הקדמה לשלמות העתידה, והתגלו כתוצאה משתי עבודות מקבילות של האדם בזמננו זה, העבודה הגשמית והרוחנית.

אולם גילוים אלו, מעבר לכך שהם הקדמה לשלמות שתהיה לעת”ל, הם גם נתינת כלים חדשים לעבודה שתביא לשכר זה.

מעת גילוי תורת החסידות, לימוד התורה בכללות ללא לימוד החסידות הוא לא בשלמות. חלקים בתורה אף אינם נהירים דיים ללא תורת החסידות. תורת החסידות ממלאה את הלימוד בעומק תוכני, ומאירה אותו באור חדש. ומהתגלותה, ניתן להשיג על ידה לימוד פורה יותר של התורה. תורת החסידות א”כ היא כלי חדש לעבודה הרוחנית הנזכרת לעיל – לימוד התורה והתקשרות רוחנית עם הבורא.

נכון הדבר ג”כ לגבי ההתפתחות הטכנולוגית. מעת גילוי החשמל, הרדיו, והאינטרנט, הם נמנים בכלל כוחות הטבע הניטרלים, ומעת רדתם לעולם הם נכנסו לסל הכוחות שיש להשתמש בהם לטוב ולהעלותם לקדושה. הבחירה מוטלת על המשתמש בהם, האם לנצלם לטובה ובכך לכללם כחלק מכוחות הטוב, או להיפך.

רבנים שונים, שהביטו על הטכנולוגיה כעל דבר הרסני, יצאו נחרצות נגד השימוש במכשירי הרדיו והטלוויזיה. הרבי מליובאוויטש לעומת זאת, הסתכל ע”כ בהסתכלות הנכונה על פי התורה.

סכין, אף הוא הנו כלי מסוכן – כאשר הוא בידיו של ילד. אולם כאשר הוא בידי מבוגר החותך בו דברי מאכל, הרי הוא כלי טוב וחיובי. עד”ז הרדיו והטלוויזיה, שימוש בהם שלא לטובה הוא פסול, אולם שימוש המעלה אותם לקדושה (מסירת שיעורי תורה ברדיו, וכדומה), היא היא תכלית בריאתם! (הרבי עודד מסירת שיעור תורה ברדיו, ודיבוריו בפני קהל החסידים שודרו לעיתים בטלוויזיה).

עד כאן הבנו כי הטכנולוגיה ומכשירי הסמרטפון הם בכלל הכוחות הניטרלים. כעת נמשיך את ההקבלה בין חסידות לטכנולוגיה, באופן חדירתם אל תוך התורה והעולם.

תורת החסידות נמשלה לשמן, הוא אינו נאכל בפני עצמו, אולם הוא חומר בסיס במאכלים רבים. טעמו כשלעצמו איננו טוב, אולם הוא מוסיף טעם ערב במאכלים בהם הוא נמצא.

כמו כן תורת החסידות. היא אינה תורה חדשה, היא אינה מוסיפה או גורעת מהתורה הנגלית שקודם גילויה, היא עוברת בין פרשיות וסוגיות התורה, מאירה ומחיה אותם באור חדש.

זוהי דרך העבודה הנחוצה עם הטכנולוגיה, עליה להיכנס אל תוך חיי היום יום, לא לשבשם ולבוא על חשבונם, אלא להיכנס לתוכם ולשפר אותם.

כיצד מגיעים לכך בפועל?

בשלב ראשון נשלול (ע”פ המוסבר לעיל) את הנחת היסוד המוטעית של השיטות השונות העוסקות בגמילה, כי ההתמכרות היא נטיה/הרגל רע או מחלה. ההתמכרות היא תוצאה של שימוש לא נכון במכשיר! למכשיר ישנם “הוראות שימוש” מהיצרן-הבורא, בם נכתב כי במכשיר יש להשתמש לעשית מצוות ומעשים טובים בלבד, על מנת להעלותו לקדושה! לשם כך הוא הומצא, וכל שימוש אחר בו עלול להביא לתוצאות הרסניות! גורם הבעיה אינו המכשיר, כי אם השימוש הלא נכון בו, מה שמניע להתמכרות.

לאחר ההכרה בכך- תוך כדי הטלת מלוא האחריות על המטופל, מגיע השלב הבא. הוא מקביל לשלב השני בדרך הטיפול הקלאסית, אולם שונה ממנו לחלוטין.

במקום התנזרות קולקטיבית מכל סוג של שימוש במכשיר, יש להקציב תקופת זמן בו יוקדש המכשיר אך ורק לעניני טוב. לא שליחת סטטוסים ולא העלאת טוקבקים. במקום זאת ישמש המכשיר לשליחת דברי תורה, לשמיעת שיעורי תורה, ולמעשים טובים.

ההבדל בין שתי סוגי ההתנזרויות הוא אדיר. בעוד שבראשונה יתכן שתיצור הרגשה כי ניתן להסתדר גם ללא המכשיר, אולם לאידך יתכן ותיצור תחושת ריקנות, שתחזיר את המטופל בבולמוס מטורף אל המכשיר. הרי שהשיטה השניה אינה מנתקת את המטופל מהמכשיר לגמרי. המכשיר נמצא בכיסו כרגיל, והוא אף עונה לטלפונים כרגיל. מה שיורד הם ההצצות החטופות מידי רגע בדואר הנכנס, הוואצאפ והsms. ניתן לעשות זאת ע”י השתקת או אף יציאה מקבוצות הוואצאפ ה”סוערות”, ופתיחת אך ורק הודעות הקשורות למעשי טוב וחסד, ולעניני עבודה ומשפחה.

כל זה למשך זמן מוגדר מראש. בזמן הזה אין הרגשת נתק מהמכשיר שנמצא עם האדם כרגיל, השימוש בו מועיל הרבה יותר, ויש הפחתה דרסטית בכמות ההשתמשות הריקנית בו. ולאחר תום קצבת הזמן שהוקצה לשימוש חיובי בלבד (שבאופן טבעי הוא שימוש פחות אובססיבי משימוש במכשיר לפנאי ובידור) לא תורגש אצל המטופל שום צורך מיוחד לחזור לשימוש לא מרוסן במכשיר. הוא יאמץ את דרך ההשתמשות הזאת, המנצלת את הטכנולוגיה לטוב וחסד בלבד – שימושה המקורי, לדרך יום יומית איכותית וטובה יותר.

שימוש עם הטכנולוגיה כראוי, כיעוד שיעד לה הבורא, לטוב ולקדושה, תמהר את הגעתו  של העולם לאותו זמן עתידי. הטוב ישלוט בעולם, ומציאות הרע תתבטל לגמרי. הטיב להגדיר זאת הרמב”ם בלשונו הזהב(4): “ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה…שהטובה תהיה משפעת הרבה…ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים…כי מלעה הארץ דעה את ה’…”

מקורות והארות:

1. ליקוטי שיחות האדמו”ר מליובאוויטש, כרך ט”ו פרשת נח שיחה ב’.
2. ספר התניא, לקוטי אמרים פרק ז’.
3. ספר התניא, ליקוטי אמרים פרקים ה’, כז’.
4. משנה תורה, הלכות מלכים, פ’ יב’.