הבינוני: קבלה עצמית כדרך לריפוי הנפש בעידן המודרני
Perfectly Imperfect: Self-acceptance for calm living

מבוא:

א.

נדמה כי האתגר המרכזי עימו מתמודד המין האנושי במאה עשרים ואחת, מתמקד בעיסוק בשאלה כיצד יכול האדם לחוש תחושת הגשמה, מלאות פנימית ומשמעות, בעולם המודרני התובעני, המטיף למצליחנות, הגשמה עצמית וקריירה. למעשה אם נבחן לעומק מה משרתים כל אותם חוויות, נגלה כי המשמעות, המלאות הפנימית וההגשמה העצמית, הינם רק פונקציה לייצר חוויה אחרת – עמוקה יותר- אותה חפץ האדם לחוות: חווית השמחה. כל אותן ההגדרות – משמעות, מלאות, הגשמה עצמית וכדו’ – אמורות לשרת את מטרת העל: חיים בחוויית שמחה.

אם נחפש ב-google אחר הערך “מציאת אושר בחיים”, נמצא אלפי סדנאות, הרצאות ומאמרים, המנסים לתת מענה לחיפוש של המין האנושי אחר האושר. אך נדמה כי המניעה המרכזית המונעת מהאדם את השמחה היא ההתמודדות עם ה”פערים” המלווים את חיינו – החל מהפערים בהתמודדות האישית מול המקומות הלא-מאירים בנפש, ועד לתסכולים או אכזבות מתכלית חיינו.

קחו למשל תינוק קטן, שאין לו כלום בחייו, אבל הוא מאושר ושמח. רק כעת הוא למד ללכת וכשהוא צועד בבית תוך שהוא דוחף כיסא, אין מאושר ממנו. עד שלא נמנע ממנו רצון כלשהו שביקש להגשים, הוא לא חווה תסכול-כעס-האשמה, או אף מוטיב אחר מהרגשות השליליים. מתי מתחילים התסכולים באדם? כשישנן ציפיות לא ממומשות, מעצמנו ומחיינו, ונוצר פער.

הפערים בחיים הינם גם הסיבה לתחושת ה”רִיק” הפנימית, שמלווה לעיתים את האדם. למשל אדם שיש לו מעט שאיפות מחייו יחווה פחות את תחושת התסכול, גם כשחייו עוברים ללא הגשמה. אך אדם שמרגיש שקיימות בו יכולות גדולות, ויש לו חלומות וציפיות מהחיים, יחוש תסכול רב אם אלו לא יתממשו.

ב.

תופעה זו מתעצמת בעולם המודרני של המאה העשרים ואחת, בו חונכנו להגשמה עצמית, קריירה והצלחה הנמדדת במדדים והישגים חיצוניים. המין האנושי מתקשה לחיות חיים מלאי שמחה ומלאות פנימית, מול המרדף אחר הגשמות חיצוניות, הגורם לרבים להתבלבל בין “שמחה” ל”השראה”. בעוד “השראה” נובעת מחוויה חיצונית כמו כסף, מצליחנות/קריירה ומותרות, הרי ששמחה היא חיבור פנימי לחוויית הטוב שבתוכי – ל”אני” האמיתי, השלם והשלוו, שקיים בי.

התוצאה של המרדף אחרי אספקטים חיצוניים הגורמים “השראה” חיובית, היא שברגע שנגמרת החוויה החיצונית של אותה אנרגיה חיובית, הוא שב אל תחושת ה”רִיק” הפנימית, המעצימה את חווית הפער בחיינו.

ג.

במובן הזה חוסר קבלה עצמית וחוסר קבלה של נסיבות החיים, מזמנים אל חיינו באופן תדיר עיסוק מתמיד בחוויית ה”פער” וכתוצאה ממנה חוויית תסכול. הם המונעים המרכזיים של חיים בשמחה, ואף מובילים למחלות פיזיות קשות, כמו מחלת “הסרטן”, שהתפשטה מאד בדורנו, ולפי מחקרים רבים הינה תוצאה של תחושת פוטנציאל לא ממומש, אכזבה והתנפצות חזון-אישי.

נראה כי “מחלת” הדור עוברת דרך ערך עצמי נמוך – הנמדד רק ביחס למצליחנות חיצונית, תסכולים ותחושת חוסר סיפוק ממציאות חיינו.

המצע הטיפולי של ‘התניא’:

בדור בו קידשו את הריגושים המזדמנים ומול “תסמונת האפליקציות” הממצות כל חוויה במהירות הבזק, נראה כי רק חיבור לכוח הפנימי והאמיתי הקיים באדם – ודרכו לתודעת הודיה על הטוב הבלתי-תלוי הקיים בו – יוכלו להעניק תשובה לאיבוד הערך העצמי והתכלית בחיים, ולמול הקושי להגיע לחיים בחוויית שמחה.

בפרק ל”ב בספר התניא מגדיר “בעל התניא” מהי חווית שמחה אמיתית: “שמחת הנפש לבדה”. אני חווה את עצמי בשלימות מצד עצם הווייתי – מעצם היותי ברייה של א-לוהים, שהוא במהותו טוב ואם הנני חלק ממנו הרי שקיימת גם בי נקודת טוב בלתי תלויה. זוהי תחושת מתוך חיבור לכח העליון שטבוע בי, ולא מתוך חוויה חיצונית כלשהי.

“הבינוני” – אדם שלם שאינו מושלם

הרעיון המרכזי אותו חידש הבעל-שם-טוב, הינו כי האדם שלם למרות היותו יצור לא מושלם. רעיון זה מופיע בשם שנבחר לשמו של ספר ‘התניא’, שהינו ספר החסידות הראשון שהציג בצורה סדורה את תורת הבעש”ט ונקרא “ספר של בינונים”. גיבור הספר, “הבינוני”, הינו משל לכל אדם נורמטיבי מן המנין. מסלול חייו אינו “בינוניות” במובן המתפשר חלילה, אלא במובן המקבל את מקומו – שלא נועד להיות מושלם. הוא אינו נוצר למציאות אבסולוטית אוטופית, אלא למציאות שבמהותה היא חסרה.

רעיון זה מקבל ביטוי בתורת החסידות בפירוש לפסוק “אשר ברא א-לוהים לעשות”. לכאורה מדוע המילה הראשונה “ברא” מופיעה בלשון עבר ואילו המילה “לעשות” מופיעה בלשון עתיד? תשובת החסידות היא כיון שא-לוהים ברא את העולם ואת האדם כדי שאנו נמשיך “לעשות” ולתקן. להמשיך את עבודת התיקון, ליצור כאן מציאות שלימה יותר. אך לעולם לא אהיה מושלם, כיון שלא נוצרתי לכך. (רש”י לב”ר פי”א / שיחת הרבי ראשית תשט”ז. תורת מנחם תשט”ז חלק ראשון (טו) עמ’ 189).

גיבור הספר ממשיך להיאבק על צמיחתו האישית כל יום – גם ביומו האחרון בעולם – אך הוא חי חיים מלאי שלימות והרמוניה. הוא לא וויתר על החיים, על השאיפות וההגשמות, אלא להיפך הוא שואף כל יום לשינוי, צמיחה והתקדמות. ובעיקר אינו מתוסכל מכך שאינו מושלם, כיון שהוא יודע שמציאות המושלם אינה שייכת אליו, לא זו המציאות המקסימלית שלו, אלא דווקא זו החסרה. דווקא ההבנה כי אלוקים ברא אותי חסר מביאה את תחושת שלימות. דמות “הצדיק” – המושלם – אינה שייכת לאדם הפשוט, הרגיל. לא נועדנו לכך ולכן אין סיבה להיות מתוסכלים מכך שאיננו כאלו עדיין.

ספר התניא, בשמו “ספר של בינונים”, מצייר גיבור חדש, שנלחם כל חייו וכל יום קם למלחמה חדשה. הוא מעולם לא מגיע למושלמות ו”יצרו בתוקפו בגבורתו כל ימי חייו” (תניא, י”ג). הוא מעולם לא מגיע אל היעד ועובר שלב – הוא לעולם לא משנה סטאטוס לשלב הבא, אלא נותר תמיד במצב החסר, כיון שזוהי תכליתו. הוא לא מקבל “מדליות” על הצטיינות ומושלמות, ויודע להגשים את עצמו בדרך, במאבקים, בהתמודדות עם החסר בעולמו. הוא שואב את הכוח מכל חוויה קטנה של הגשמה, מכל ניצחון בודד, כיון שהיעד שלו נמצא בכל רגע, בכל רגע שהוא נצח. הוא לעולם לא מנצח את פערי חייו בנוק-אווּט,   אלא מקבל את העובדה כי הם חלק ממציאות חייו. הוא לא נאבק איתם ועושה עימם מלחמה, כמו הביטוי החסידי “חושך לא מגרשים במקל, אלא מעט אור דוחה הרבה חושך”.

בעל התניא לא מוריד את הרף, אלא פונה לאדם ואומר לו “תגשים את המקסימום בהתאם ליכולותיך ולמציאות אליה נבראת”.

דוגמא לכך מעולם הזוגיות: אנשים רבים חווים תסכולים מחייהם הזוגיים כיון שאינם מושלמים. הם פוגשים זוגות אחרים שנראה להם כי הזוגיות שלהם מושלמת; הם רואים סרטים וחושבים כי כך צריכה להיראות זוגיות. והמחשבות האלו מביאות אותם לתחושת תסכול ממצבם הזוגי. מדוע רק הזוגיות שלי אינה מושלמת ואני חווה בה פערים?

אולם אם הם יבינו כי אין זוגיות מושלם – אלא רק בסרטים – וכי המציאות הזוגיות לעולם אינה מושלמת ותמיד קיימים בה פערים בין בני הזוג ונקודות עליהם יש לעבוד; הם יבינו כי זוגיות שלימה אינה זוגיות מושלמת, אלא זוגיות שיש בה קבלה של השוני, של האחר, של הקשיים.

זה לא אומר שהם לא יחוו יותר קשיים בזוגיות, אבל הם יחוו הרבה פחות קשיים נלווים, תסכולים ומתחים, שמקורם בהבנה מוטעית כי הזוגיות שלהם אינה שלימה. הם יבינו לפתע כי מערכת זוגיות שלימה היא אינה מושלמת.

שמחה: להוציא את יכולותיי מהכח אל הפועל

המסקנה המקובלת על מרבית שיטות הטיפול והניו-אייג’ כיום היא כי דיכאון ומצבים קליניים של “יובש פנימי”, נובעים מתחושת חוסר של האדם ביכולות להוציא את כוחותיו מהכוח אל הפועל. בשפת החסידות נקרא מושג זה ‘להעניק כלים לאורות’ – כלומר להפוך את החוויה הנפשית לכזו המופיעה ב”לבושי הנפש” – בכלים מעשיים, של מחשבה-דיבור-ומעשה; ב”ציור” של הכוח המופשט.

לכן לפי “התניא” הצעד הראשון בטיפול בנפש האדם הוא הכרת האדם את מקומו הנפשי-רוחני, ומתוך כך הענקת ערך לכל הצלחה בדרך אל הגשמת חזונו האישי. ספר “התניא” נפתח בסדרת שאלות לזיהוי מקומי הרוחני ויצירת “תיאום ציפיות” מה-הם אתגרי חיי. כשלאדם אין הבנה להיכן עליו לשאוף הוא חי בפערים מדומים.

השאיפה למקום לא מתוקן גורמת לאדם לאבד את האמון בטוב הקיים בו, מצד היותו ברייה של הקב”ה, עם “זכות קיום” בעולם הזה ללא תנאי. זה שורש המקום בנפש בו האדם אינו מוצא את מקומו, כיון שאינו מעניק-לעצמו-את-הזכות “להיות נוכח” בעולם – “להרשות” לעצמו את המקום שאינו מותנה באף הישג חיצוני, אלא “מותר לך” להיות אתה בהיותך אתה.

הפערים בחיי האדם אינם מציאות של “בדיעבד”, אלא של לכתחילה. דווקא הפער מאפשר לי לגלות בתוכי כוחות נפש חדשים ולצמוח. כך לומדת תורת החסידות את אמירתו התנ”כית של דוד המלך בספר תהלים “נתת ליראך נס להתנוסס” – המילה נס מרכיבה את המילה ניסיון, אבל גם את המילה (להעלות על) נס מלשון הגבהה וצמיחה (י”ב תמוז תשי”א/תשל”ו ועוד).

כוחו של “הבינוני” הוא להאיר את פערי חייו. הוא מגלה את הטוב בכל פער והתמודדות ומאיר את החושך – הפנימי שבנפשו וזה שבעולם שסביבו. באנלוגיה על הסלוגן שמלווה את חג החנוכה “באנו חושך לגרש” ניתן לומר כי הסלוגן של ספר התניא הוא “באנו חושך להאיר“.

אפילוג

הבנה זו מאפשרת לאדם להתמודד מתוך מוטיבציה וללא תסכולים מיותרים. כלשון התניא בפרק א’ “אם יהיה בעיניו כרשע – יירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד השם בשמחה ובטוב לבב” או לחילופין “ואם לא יירע לבבו כלל מזה יוכל לבוא לידי קלות”.

זאת אומרת או שאדם מייאש עצמו באמירה כי אינו טוב ואז אין לו מוטיבציה לבצע שינוי והתקדמות אישית בחייו; או שהאדם מייאש עצמו לכתחילה מתוך הבנה שאם בלאו-הכי הינו רשע, אין טעם לנסות להשתדל כיון שאין ערך לאף השתדלות, כיון שממילא לא אוכל להגיע למצב “הנכון” שלי ואז אין ערך למעשי. בעל התניא שולל את תודעת ה”או הכל או כלום” ומעניק משמעות לכל צעד, לכל חיבור ולו רגעי ל”אני” האמיתי שלי במעשה טוב, בהתקדמות, בניצחון קטן. כיון שאז היהודי נמצא במצבו האידיאלי – המדויק והטבעי.

מצע מעשי: התבוננות יומית בהודאה על הקיים ככלי לניהול אנרגיות

א.

הדרך אותה מציע “בעל התניא” לריפוי הנפש היא התבוננות. להבנת כוחה של ההתבוננות ממשיל “בעל התניא” משל משני מתאגרפים. אחד חזק יותר אך הוא מגיע להתמודדות עם אנרגיות נמוכות – אולי כתוצאה מבשורה שלילית ששמע, או סתם מחוסר חשק. השני חלש יותר מבחינה פיזית אבל מגיע להתמודדות מלא אנרגיות וחדור מטרה. במצב כזה המתמודד השני יגבר בזריזותו על המתמודד הראשון – למרות שמבחינה פיזית הנתונים שונים (תניא, כ”ח).

ב.

הרבי מליובביץ פיתח את רעיון ההתבוננות החיובית כשיטה לחיי- האדם. לשם דוגמא: במכתב לאישה משנת 1956, המבקשת עצה להתמודדות עם חוסר-סיפוק ושליליות המלווה את חיי הזוגיות, מציע הרבי תרגיל של התבוננות: להפוך את אמירת “מודה אני לפני מלך חי וקיים” מתחילת הבוקר, לכזו המלווה את כל מאורעות היום – התבוננות מכוונת בהודאה על הטוב הקיים בחיינו, גם אם הוא מועט מאד ונסתר. התבוננות זו צריכה להמשיך ללוות את כל היום וליצור באדם חווית שמחה, “בכל יום ללא יוצא מהכלל”. באותה אגרת מסביר הרבי את עקרון “השלם שאינו מושלם”: “זה מובן, שלאף אחד אין את כל מה שהוא חפץ, אפילו לא כל מה שהוא רוצה מצד היצר טוב, משום שזהו האופן שבו נקבע העולם הזה . . ואעפ”כ נצטווינו לומר “מודה אני לפניך וכו'”, והדרישה היא יתירה מזו, שהדבר ייאמר בשמחה”. (אגרות קודש מתורגמות, כרך-שני, עמ’ 242)

ג.

לפי החסידות ה”אני” האמיתי של האדם הוא הניצוץ א-לוהי הקיים בו בהיותו ברייה של הא-ל. במובן הזה העל-מודע אינו יצר, כפי שגרס פרויד, ואפילו לא על-מודע-רוחני, כפי שגרס ויקטור פרנקל, אלא חלק א-לוהי הקיים באדם. וכיון שהנחת היסוד של החסידות היא שא-לוהים הוא טוב, הרי שיסוד האדם הוא טוב. חוסר המושלמות אינה אלא “מסכה” חיצונית, הנקראת בשפת החסידות “קליפה”, כמו למשל “קליפת נוגה”, המשלבת טוב ורע ומקיפה את הנפש האישיותית של האדם, שבה למעשה מתנהלים פערי חיינו.

ד.

התובנה המלווה בני אדם רבים היא כי ברגע שנכשלתי (אינני מושלם) אין לי זכות קיום בעולם זה. כלומר כל הערך העצמי שלי נמדד רק לפי הצלחותיי ונמוג למול כישלונותי. הבנה זו מובילה לתרשים הבא: פחד מכישלון > בריחה על-ידי האשמת האחר > חוסר לקיחת אחריות.

התשובה לפחד מכישלון ולקיחת אחריות היא ההבנה כי הנני שלם למרות הכישלונות – כיון שהכישלונות אינם אני האמיתי ולא הם נקודת ההזדהות שלי, שהינה ה”אני” העצמי-האמיתי שלי שהוא טוב במהותו בהיותו חלק מא-לוהים.

הנחיה לפעולה מעשית:

בקיץ 1983 ביקש הרבי להנהיג “רגע של שתיקה” במוסדות החינוך בעולם – שבתחילת כל יום יוקדשו 60 שניות למחשבה אודות בורא העולם ומנהיגו. הרעיון שליווה קריאה זו, חוזר על עצמו ברבים ממכתבי הרבי, לפיו חוויות חיים בתודעה של ביטחון בא-לוהים, הופכת לחווית חיים “מושגחת” בידי א-לוהים.

כל רעיון ההתבוננות ב”השגחה-פרטית” שחידש הבעש”ט מאפשר לאדם לחיות בהרפיה, במקום להתווכח עם נסיבות חייו. התבוננות מדיטטיבית יומית, כזו שתלווה את כל מאורעות היום, מאפשרת חוויית חיים מתוך הרפיה, קבלת פערי החיים מתוך חיבור ל”אני” הא-לוהי שבי, שהוא טוב; שחרור תסכולים וכעסים ושחרור אנרגיות שליליות.

ניתן לבצע תרגול זה: 1) באמצעות התבוננות כמו “רגע של שתיקה” בת 60 שניות. 2) דרך מסירת “אסירות תודה” לא-לוהים בשיחת טלפון יומית לחבר, מדריך או מטפל/מאמן. 3) כתיבת בוקר יומית של מסירת “אסירות תודה” לא-לוהים ופירוט על הכתב על מה הנני מוסר תודה. תרגול זה יאפשר התבוננות בטוב הקיים בחיי ותרגול חוויה “מושגחת” בידי א-לוהים, שתביא להרפיה.

כמו”כ מומלץ לתרגל “אסירות תודה” גם בערב לפני השינה, על הטוב שהקיף אותי היום.

במלא העדינות ניתן לומר כי נראה שאם המין האנושי יתמסר לעבודה זו, הרי שאולי נמצאה גם התרופה למחלת “הסרטן”.