התהוות הכלים דאצי’ – בחינוך בני הנוער
Educating with Soul

סקירה קצרה:

החיבור שלפנינו מתייחס לאתגר הגדול של חינוך בני הנוער בימינו.  איך לוודא ש”גם כי יזקין לא יסור”, על אף רוב וגודל הנסיונות.מנסה לשפר שיטת החינוך על ידי למידת לקח ממושג בקבלה שמבהיר אופן בריאת העולם מאת הבורא ית’ .

א.

מובא בחסידות בכמה דוכתי, שבריאת העולם מאת הקב”ה וכן הנהגתו היומיומית נעשה על ידי “סדר השלשלות” המורכב מספירות, והספירות למעלה מורכבות מ”אורות וכלים”. ומבואר בזה שהאורות יש להם שרש בפני עצמם והכלים שרש להם משל עצמם. (ע”ד -“דשרש האורות הוא מהקו ושורש הכלים מהרשימו”.)

ומילתא בטעמא היא, שהרי שני הפכים הם בענינם ובמהותם.

אור ענינו גילוי המאור (הבורא ית’) עצמו- אור מעין המאור, ומבחינתו “אין עוד מלבדו” – אין תפיסת מקום לענין זולת המאור,  משא”כ הכלים, כל ענינם זה הגבלה ונתינת מקום ל”עולמות”.

דהיינו גבול מול בלי גבול.  ולכאורה לא קרב זה לזה.

ואעפ”כ, על אף ההבדל הרב ביניהם- שניהם נחוצים, ושניהם כאחד חלקהכרחי בתהליך הבריאה. ושני תנועות אלה חייבות להתקיים (וביחד) לצורך התהוות וקיום העולמות.

השאלה היא : איך באמת יכול ליהיות הקשר ביניהם (בכח המפליא לעשות) ?

ב.

והנה יש מושג בחסידות שאומר: “מהתעבות האור נעשו הכלים” (סה”מ תרס”ח עמ’ רטו)

ובאותיות של קבלה:  “מאורו הגדול נתנוצצו הכלים” (הגהות לד”ה פתח אליהו תרע”ח עמ’ יט)

“[ה]כלי עצמה… בחי’ הגבלת האור שלה- שנמשך מהמאציל להאציל מציאותה” (הגהות לד”ה פתח אליהו תרע”ח עמ’ טז) וכהנה רבות.

זאת אומרת שבמקביל לתפיסה הפשוטה שהכלי הוא מציאות (נברא) בפ”ע שמקבל לתוכו אור אלוקי-

אם מעמיקים בענין, נראה- שבאמת, האור נמשך,” מתעבה” ומתגשם- ועצם הגבלת ההמשכה (“עד פה תבוא ותו לא”) הוא הוא הגדרתה,דהיינו הכלי עצמו של האור ההוא.

עד כאן “הייליקע ווערטער, אבער ניט פארשטאנען” (סה”ש תשמ”ז עמ’  )

ננסה בעזר”ה, לפענחו –במסגרת זו של התחרות מהמרכז לחיים של משמעות- בנוגע לענין הכי חשוב ומרכזי בעבודת ה’ – חינוך הבנים והבנות , בעיקר בני נוער, באותיות פשוטות המובנות לכל.

ג.

והנה בעניין “אורות וכלים” בכללות, בהנוגע לחינוך אפשר לומר:

אור: הינו הרוחניות שבכל דבר, הטעם, הכוונה והתכלית שבעניין.

כלי: הוא הגשמת הרעיון. יישומו הפרקטי. הכלי הוא ה”סוף מעשה” שבאחריותו ליישם ולהגשים את ה”מחשבה תחילה”  של האור.

בסגנון אחר קצת:

הכלי הוא המסגרת- “המעשה אשר יעשון”, כמ”ש בתניא פרק מ”ד “הנגלות לנו…כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו….בבחי’ המעשה” –

ובחינוך,זה קשור עם הידוע שהוא מלשון “חנוכת הבית”-  להרגיל את המחונך ב”פועל ממש” הרצוי (בלי להתערב עדיין עם מה שמתרחש בפנים).

מצד שני, האור הוא התוכן. “הערכים”. האידאולוגיה. הטעם והתענוג. התודעה שמעוררת הרגש והרצון להיות “סור מרע ועשה טוב”.

ד.

והנה בדרך כלל מתייחסים לזה (ביודעים ובלא יודעים) דרך “השקפה” ששניהם עניינים שונים, לא קשורים אחד לשני, כאמור לעיל  “עם שורשים נפרדים”.

ועד כדי כך, שלפעמים מחשיבים שתי התנועות להפכים, וכשזה קם זה נופל וכו’  שלכן כדי להצליח באחד צריכים “להקריב” קצת ממשנהו.

ולכן כתוצאה מהסתכלות זו, הצעדים הננקטים בשדה החינוך כיום בדרך כלל הינם:

לכל לראש (בזמן – בחשיבות – ובאחוזי המשאבים) מפעילים את הכלים.

מיישמים את הפועל ממש. מגדירים להם ההגבלות של טוב ורע.

מרגילים אותם לקיים בפו”מ מה שנאה ויאה לפי היעד והתכלית (מבלי להתייחס – עדיין- למצבו בפנים, כמה הוא רחוק מהתעניינות ביעד…. עד כמה העניין אמת אצלו, אם זה שלהבת העולה מאיליה וכו’).

זאת אומרת שעיקר העניין שקוראים לו חינוך בימינו, מתמקד (כמעט) אך ורק בבניין הכלים- לימוד ההלכות הצריכות וכו’

וכמובן, כשיש לנו קשיים בהשמת העניין, נצטרך לנקוט באמצעי עידוד חיצוניים כמו מערכת שכר ועונש (להפעיל לחץ מבחוץ שיכריח התוצאות הרצויות, אליהם חייבים להגיע).

ורק אחרי זה (אם כבר בכלל) מנסים גם ללמד “דעת” (קשר אישי, פנימי וסובייקטיבי -לעניין) ע”י סיפורי צדיקים ודברי התעוררות וכו’ ומתייחסים לחלק הזה של החינוך כאל  “תוספת מלח-לפי הטעם”.

ובאופן הזה, שתי התנועות (אורות וכלים) נפרדות ושונות לחלוטין אחת מחברתה. וכנ”ל, נראה בחיצוניות שלפעמים מהווים איום א’ על חברו. א’ מדבר לגוף (ובזה עיקר הדגש, כי בזה לכאורה תלוי כל ענין קיום התומ”צ), וא’ מדבר רק לנשמה (ובעולם הזה, עולם “העשיה”, הוא בעל חשיבות משנית).

מצד שני, אם הגישה היא להתחיל (ולהתמקד) מהמשכת האור, מתוך ידיעה שהם לא עניינים נפרדים והופכים אלא אדרבה שהאור מהווה הכלי, אז שני התנועות כאחד יעלו. וכדלקמן.

ה.

רואים בחוש שבסגנון ההשפעה שמתחילה (ורוב הפעמים גם מסתפקת) מעשיית הכלי (ובדקות “מפרידה בין התנועות” כנ”ל) מצליחים אך ורק עם חלק מסוים של הבחורים (ה”בני עלייה” של אוכלוסיית הבני נוער) ולא כ”כ עם רובם ככולם.

[ואפילו כשנראה שכן לכאורה הצלחנו …הרי בהרבה מקרים יצרנו רק “מכונת קיום” שלא קשורה כלל לעניינו וציורו של המקבל (ע”פ דרכו) וכתוצאה מזה, רואים שהעיקר חסר מן הספר, חסרים המענטשלעכקייט ואהבת רעים, ההיגיון הבריא, הרציניות, האחריות וכו’  המחונך נהיה לאיש שלא לוקח אחריות על מעשיו ובחירותיו (כי הרי זה לא הוא שבחר…ע”ד “מודעא רבה לאורייתא”) ואפילו קוראים בשם “קבלת עול”, ו”עבודה למעלה מטעם ודעת”  לחוסר הדעת וההתקשרות, וד”ל.  אבל חוץ מזה-]

א’ הבעיות בגישה זו, ובפרט בזמננו היא, שברוב המקרים ה”חומר” אתו אנחנו עובדים כיום בשדה החינוך איננו “כתמול שלשום”- בחורים תמימים עם יראת שמיים טבעי כמו “הבן החכם” שרק צריכים להסביר לו הדקדוקים הקטנים ש”איו מפטירין אחר הפסח אפיקומן”,  אלא המציאות היא שאנחנו עובדים עם נוער שחשוף ל”יידע” רב ממקור לאו דווקא כה טהור, יותר מאי פעם בהיסטוריה, שחושב ש”כבר נעשה חכם ומלך” ויש להם השקפת עולם משלהם וכו’ וכידוע לאלו שבשטח.

ולכן נתקלים (בשלב הראשון שבסגנון הא’ –השמת ההגבלות- הנ”ל) בעימות תמידי “נגד” המחונך. (היפך הענין דע”פ דרכו) ובתחושתו, המחנך הינו איום על מציאותו. שמנסה להכריחו “נגד רצונו” וכו’  ואז מתעקש ב”דווקא כנגד”, לא מעריך העצות, לא מתעורר בהתוועדויות, לא רואה העושר ועומק המושגים הכי חשובים לחייו שרוצים להשפיע אליו.  ובמצב כזה ידינו בהחלט על התחתונה.

וממילא אפילו אם אחרי זה,ננסה -בשלב ב’-  “להכניסו לעניינים” לשכנעו ולקרבו, הרי הוא כבר לא מעונין לשמוע, כי כבר מפותחים אצלו “נוגדנים” נגדנו, כי בעיניו כבר הפכנו ל”צד שכנגד”.

ו.

תפיסת עולם שונה לגמרי נובעת לכאורה מהנקודה הנ”ל – “מהתנוצצות/מהתעבות האורות נתהוו הכלים”.

היא מציעה לנו להתמסר להשפעה שמתחילה בהמשכת האור, לסגנון שבו האור והכלי הם לא עולמות שונים אלא עניינם אחד.

מנקודת מבט זו, האור “מייצר” הכלי, הכלי הינו תוצאה ישירה מהמשכת האור.

זאת אומרת- במקום לנהל מלחמה (תמידית וכושלת – כנ”ל, וכנראה בחוש) ולמצות את כל כוחותינו לבנות קירות חזקות ולהגדיר הגבלות (כלים) בעל כרחם, אולי כדאי לנסות באופן ההפוך. להתחיל מהאור, לא מהכלי. תמשיך אור! “אנן פועלי דיממא אנן”.  תתמקד ב:-

החדרת אהבה,

העמקת הדעת,

הדלקת השלהבת והחמימות,

חיפוש ההזדהות,

התעוררות….

וכתוצאה מכך, הכלי (לימוד וקיום הדינים וכו’) יתהווה סביב האור.

בסגנון אחר קצת –  אפשר לקרוא לזה: מלמטה (מציאותו, ציורו ותפיסת עולמו של המחונך, לפני החינוך) למעלה (“החסיד המעולה” בלשון הרמב”ם) ע”י “אור” שיעלהו לשם.

במקום ללכת מלמעלה (תכלית המכוון- סו”מ וע”ט) למטה (להכריחו –כפה עליהם הר כגיגית- כשהמטרה היא להיות “המושל בנפשו” בלשון הרמב”ם הנ”ל)

*******     ********     *******

הקושי העיקרי בתפיסה זו, היא דווקא רצוננו העז לראות את ילדינו בדרך התורה בפועל ממש ובזמן אמת, והתחושה שאין לנו “זמן” לחכות לתהליכי ההתעלות, ופועלים מתוך לחץ ואימפולסיביות להשגת תוצאות מידיות.  (כמבואר בחסידות שכשיש תוקף הרצון, לפעמים קשה ליישם ענין באופן מסודר, עד שיעשה “צמצום” ברצונו ויעבוד בסדר והדרגה)

ולכן המפתח להצליח במשימה זו, היא לא לפחד שבלי “להכריח התוצאות” לא נגיע אף פעם למטרה, אלא להיפך, להיות בטוחים בדרכינו מתוך הכרה פנימית ש”המאור שבה מחזירו למוטב” .

ז.

וזהו גם לכאורה יסוד שיטת רבינו ב”שער” הכניסה לחסידות חב”ד – שער התניא-  סדר עבודה בדרך ארוכה וקצרה .

הדרך הקצרה וארוכה – מראה לנו היעד כ”קרוב”, בהישג יד. ולכן רוב השיטות בעולם בוחרים בדרך הזאת. כי לראות התכלית במו עינינו נותן תחושה (דימיונית) של סיפוק מיידי. אבל מיד שנכנסים אליו נתקלים עם כל מיני קשיים ולבסוף אותו יעד נכסף, אליו חלמנו, מתרחק מאיתנו, כל צעד קדימה מלווה בשניים אחורה. ומתגלה שה”קצרה” הייתה בעצם ארוכה למדי.

לעומת זאת,  בהתחלת הדרך הארוכה וקצרה, לא רואים את היעד, הדרך עוד ארוכה לפנינו, הפסיעות אכן מקדימות אותנו,  אבל לא רואים הקשר בין הצעד ליעד. החכמה בתהליך הזה היא להתמקד בעבודה עצמה ולא להיכנס ללחץ לחשוב על התכלית, מתי יבוא וכו’

וכמו כן יובן בקשר לחינוך – מספק הרבה יותר היא “הדרך הקצרה”  – להתחיל מבניין הכלים – מפעילים מרות, אומרים להם מה לעשות  ו…הנה הגענו ליעד!  רק שאחר כך נוכחים לדעת שלא זה בדיוק מה שעלה בידינו.

משא”כ “הדרך הארוכה” – להמשיך אור עם סבלנות שיתהווה הכלי סביבו לאט- מלמדת אותנו להתחיל מלמטה, להכיר את המצב ההווה של החומר איתו נעבוד, לקחת את הזמן להתקרב באמת למאור, “האלטן דערביי”- לא לצפות לתוצאות מיידיות, ובלשון החסידות- “לברר את המקבל”, “להתלבש בנה’ב” , “לקשר המטה-מצד עניינו הוא וציורו- עם אלוקות” , “עבודה מלמטה למעלה”  וכו’ וכו’

ח.

יישום פרקטי של שיטה זו אפשר לראות במוחש אצל הרבי שלנו,דור השביעי – בקשר לפעולות הקירוב ליהדות הידוע בשם “מבצעים”.

בהתחלת הדור שלאחרי שואהמצאנן את עצמנו מול אתגר ואחריות אדירה למיליוני יהודים (“לרעות ביעקב עמו”) שהולכים ומתבוללים, שלעת עתה רחוקים כמטחווי קשת מחיים ע”פ התורה, אז מה עושים? במקום לנסות להכריח התוצאות (למשל ללכת ולומר לו: תפסיק עם השטויות שלך! תתחיל לשמור שבת קודש כבר או שנעשה לך חרם!), מכירים בעמדתו הנוכחית, זאת אומרת טוענים בשבילו (ע”ד שהבית דין “טוענים ליתומים”): זו לא אשמתך, תינוק שנשבה אתה! ומבלי לשופטו, מזמינים אותו לקיים מצווה ע”י שמראים לו את התוכן המופלא. היופי. הערכים. העמקות שבתורה, שמחת החיים שבקיום המצוות, ורואים בדרך ממילא איך לאט לאט נקרם סביבו “א פיינער כלי” של יהודי ירא שמיים שנזהר בקלה כבחמורה. ונגד כל הסיכויים והדעות שפקפקו בדבר….השיטה אכן הצליחה והחזירה בתשובה אלפים ורבבות.

*****                    *****                    *****

אולי דווקא בחינוך ילדינו הכי יקרים וקרובים ללבנו, ננסה לשנות את ההלך רוח אליה התרגלנו, להעז לצאת מחוץ לאזור הנוחיות, לחשוב מחוץ לקופסא, וננקוט בשיטה הזאת, וכולי האי ואולי נצליח בעזרת השם, להקים דור ישרים יבורך.

נקודה למחשבה.