האהבה המסותרת ועבודת המידות
Personal Development: A Three Step Program

נראה שכל אדם באשר הוא, חי בפער נצחי בין הרצוי למצוי. אדם שואף להגיע לגבהים, לנחול הצלחות, ומה שעוצר בעדו אלו תכונות נפשו, המושכות אותו תמיד למטה. להלן ננסה לצעוד בדרך שמסרטט לנו אדמו”ר הזקן בדבריו על “האהבה המסותרת”, שכפי שנראה חבוי בהם סוד ההצלחה.

אדם אחד חזר לביתו מן הדרך בערב שבת, סמוך לכניסתה. מכיוון שמיהר אותו האיש להתרחץ, לא היה לו פנאי לקחת את חבילתו מהעגלה, והוא ביקש מהעגלון שיכניס את החבילה לחדר, תמורת תוספת תשלום. כשיצא בעל הבית מהמקלחת, פנה אל העגלון ואמר לו: החבילה שהכנסת איננה שלי. שאל אותו העגלון: איך אתה יודע, והרי לא ראית את החבילה. השיב לו בעל הבית: אין לי צורך לראות את החבילה, די לי שאני רואה אותך, כמה אתה מתאמץ ומזיע – החבילה שלי היא קלה.

את המשל הזה סיפר המגיד מדובנא בביאור הפסוק “ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל”[1]. די לנביא לראות את עם ישראל יגעים, וכבר הוא יודע שהם לא עובדים את ה’ באמת, שהרי עבודת ה’ “לא בשמים היא”[2].

בדף השער של ספר התניא, קובע אדמו”ר הזקן בתור מטרת הספר, את ביאור הפסוק “כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו”. כלומר, בספרו זה מבאר אדמו”ר הזקן כיצד עבודת ה’ במחשבה בדיבור ובמעשה, היא פשוטה, וקרובה לכל אדם.

הדרך הראשונה, שאותה מסביר אדמו”ר הזקן בראשית הספר, מבוססת על התבוננות האדם: אדם שיתבונן בגדולתו של הבורא, יוכל לבוא על ידי כך לעבודת ה’. אך דרך זו לא מספקת את אדמו”ר הזקן, מכיוון שדרך זו, המבוססת על התבוננות עמוקה, שאינה נחלתם של רבים, היא איננה “קרובה מאוד” לכל אדם, ואפשרית רק לאותם המוכשרים להתבוננות כזאת. לכן מפרק יח ואילך, מציע אדמו”ר הזקן דרך נוספת: דרך האהבה המסותרת.

לכל אחד מבני ישראל יש “אהבה מסותרת” לקב”ה, שאותה הוא קיבל בירושה מאברהם יצחק ויעקב. אהבה זאת, נוצרה על ידי כך שהאבות הקדושים שימשו כ”מרכבה” לשכינה, כלומר ביטלו את רצונם בפני הקב”ה, ממש כמו שלמרכבה אין רצון משלה והיא נוסעת לאן שמכוון אותה העגלון. בכך שינו האבות לחלוטין את נפשם, ונפש זו עוברת בירושה מאב לבנו, עד שאפילו בנשמתו של הפחות שבפחותים מבני ישראל מאירה בצורה זו או אחרת “חכמה דאצילות”, מדה עליונה שבה מאיר אור אין סוף – אורו של הקב”ה בכבודו ובעצמו. החכמה היא הכח המופשט ביותר, היא לא כפופה לשכל, אלא להיפך: החכמה היא מקור השכל ונמצאת ממעל לו, ויחד אתה באה אותה האהבה.

אהבה מסותרת זו, היא נחלתם של כל ישראל, אך היא באה לידי ביטוי רק במצבי קיצון. הראיה הברורה לקיומה היא, שגם רשעי ישראל, אם יידרשו לכך, יהיו נכונים למסור את נפשם על קידוש ה’. מסירות נפש זו, לא נובעת מתוך עיון מעמיק של מוֹסֵר הנפש, אלא נראה שהיא נובעת מתוך “אינסטינקט” מסוים שטבוע בו, שהרי כפי שהזכרנו, אהבה זו מקורה בחכמה, שהיא למעלה מן השכל.

על פי הפסוק “כי נר ה’ נשמת אדם”, מדמה אדמו”ר הזקן את הנפש הישראלית לנר. כמו שהנר שאף כל הזמן כלפי מעלה, כך גם הנפש שואפת כלפי מעלה, כלפי רבש”ע, ומוכנה למסור נפשה לשם כך. השאיפה הזאת, זו היא האהבה המסותרת.

אגב הסברו זה, מקנה לנו אדמו”ר הזקן דרך פעולה לתקן את מעשינו הדורשים תיקון. ניתן לחלק דרך זו לכמה שלבים: שלב קביעת היעד, שלב המרכבה, ושלב האהבה המסותרת.

השלב הראשון הוא שלב קביעת היעד. כמו בראשיתו של כל מסע, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא הגדרת המטרות, הקביעה לאן תיסע המרכבה שלנו. היישום המעשי של השלב הזה מתבצע בחשבון נפש: על האדם לשבת עם עצמו, ולהגדיר אילו תחומים אצלו דורשים תיקון, ולאן הוא רוצה להגיע בתחומים אלו. לדוגמא: אני מתקשה לקום בכל בוקר ללימודים, התורניים או האקדמיים, והיעד שלי הוא ההצלחה בדבר זה; תכנת הנדיבות שלי לוקה בחסר, אני רוצה להשתפר בדבר זה ולהצליח לתת בלב שמח.

שלב זה הוא קריטי להצלחת התהליך, והאריכו בחשיבותו כל גדולי ישראל[3]. מפורסמים בהקשר זה הם דברי הרמח”ל, בספרו “מסילת ישרים”[4]: “והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא”. כמו שכל סוחר רציני נמצא בביקורת תמידית על מעשיו, כך צריך כל אדם לבקר את מעשיו, אלו שעברו ואלו שיהיו.

מן הראוי לערוך חשבון זה בכתב, שאז מתרשם החשבון בנפש בצורה חזקה הרבה יותר, וכמו מה שאומר המהרש”א על הדברים שנאמרים מאחורי הפרגוד “אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”, אשריו של מי שמגיע לשמים והוא מחזיק את התלמוד בידו – שעיקר הלימוד העושה רושם הוא הלימוד הבא בכתיבת היד[5].

השלב השני, והעיקרי, הוא שלב המרכבה. בשלב זה עליי לבטל את רצונותיי הבעייתיים כלפי המטרה שהגדרתי, לדוגמא: אם בכל בוקר שמגיע אני רוצה להישאר לישון, אני צריך לבטל את רצוני זה; אם אני רוצה לשמור את כספי ברשותי, ובגלל זה אני חש צביטה בלב בכל פעם שאני נדרש לתת כסף לעני, ונמנע מכך פעמים רבות, גם את הרצון הזה אני צריך לבטל. איך עושים את זה? ביטול הרצון צריך להיות על ידי רכישת טבע שני, והדרך לזה היא ההרגל.

דרך זו, של רכישת תכונות נפש על ידי ההרגל, הייתה דרכה של תנועת המוסר, והיא פיתחה דרך זו בצורה משמעותית[6]. אנשי תנועת המוסר נהגו לעשות תרגילים, כדי לעבוד על מידותיהם. מסופר, למשל, על אחד מראשי תנועת המוסר, ה”סבא” ר’ שמחה זיסל זיו מקלם, שראה פעם שלבתו התינוקת יש נטיה לחמדת ממון. כדי לעקור תכונה זו, היה “הסבא” נוטלה על זרועותיו כל יום, ונותן לה מטבע כדי שתשים אותו בקופת צדקה[7]. אם מה שעוזר לי לקום בבוקר, הוא האיום שחברי ישפוך עליי מים קרים, אבקש ממנו לשפוך עליי מים בכל בוקר אם לא אקום, וכך אקנה את תכונת הזריזות.

כחן של הפעולות החיצוניות ברכישת תכונות נפש הוא רב. בפרק מב של ספר התניא, אומר אדמו”ר הזקן ש”העיקר הוא ההרגל”, והמילה “אמונה”, מקורה הוא במילה “אימון”, כלומר על האדם לאמן עצמו בעניינים אלו. בעל ספר החינוך כותב, שטעמן של מצוות רבות הוא “כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”[8], וזהו בדיוק העניין שלנו: מי שירגיל עצמו במעשים מסויימים יקנה תכונות נפש. המטרה היא שנעשה דברים אלו לא מתוך מחשבה, שהרי האהבה המסותרת מקורה בחכמה, שלמעלה מן המחשבה.

כפי שהזכרנו, תכונות אלו קבועות בנו כבר, והן ירושה לנו מאבותינו, ובכל זאת אנחנו צריכים לעבוד כדי לרכוש אותן בשנית. העובדה שתכונות אלו הן בטבענו, הופכת את העבודה עליהן לקלה הרבה יותר, מכיוון שבמקום לרכוש טבע חדש, די לנו אם נחזור לטבענו הישן. הדברים מתבארים לאור משל שאמרוֹ הרבי האחרון בהקשר אחר[9]: טבעה של האבן הוא ליפול למטה, ואם נזרוק אותה למעלה היא אכן תעוף למעלה, אך בסופו של דבר היא תיפול בחזרה. דבר שטבוע בנו, כמו תכונתה של האבן ליפול למטה, הרבה יותר קל יהיה לנו לרכוש אותו.

הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל, כותב דברים מעין אלו בספרו “מוסר אביך”[10]: “כל ענייני חובת הלב וטהרתה בזיכוך הנפשות וכל פרטי המדות נמצאים באדם בטבע… שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם שיהיו הולכים אל הדרך הטוב”. כל התכונות הטובות הן טבעיות לנפש האדם, ועליו רק לדעת איך לנתב אותן למקומן.

ופה מגיע השלב השלישי: אם אמרנו שהעובדה שאבותינו רכשו בשבילינו נפש עם התכונות הללו, לא פוטרת אותנו מהעבודה על אותן תכונות בעצמנו, אף העובדה שאנחנו בעצמנו קנינו את התכונות הללו, אין היא משחררת אותנו מהעמידה על המשמר, שלא נאבד את האהבה המסותרת. בשלב זה עלינו להביא את האהבה המסותרת אל הגילוי, להוציאה מן הכח אל הפועל.

נסכם: לאור דברי אדמו”ר הזקן בפרק יח של ספר התניא, ראינו שעבודת האדם על מידותיו מורכבת משלושה שלבים: השלב הראשון הוא קביעת המטרות, השלב השני הוא רכישת הרגלים טובים על ידי תרגול מעשי, והשלב השלישי הוא הוצאת ההרגלים הטובים הללו מן הכח אל הפועל.

הצלחנו? זה הזמן לכבוש את הפסגה הבאה.

[1] ישעיהו מג, כב. משלי יעקב פרשת נצבים, תיג.

[2] דברים ל, יב.

[3] מנהג חסידות חב”ד, לערוך חשבון נפש ביום ההולדת.

[4] מסילת ישרים פרק ג.

[5] בבא בתרא י ע”ב.

[6] אדמו”ר מהר”ש העריך מאוד את ר’ ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, והיה רגיל לומר שאחרי כמה דורות, ריחם הקב”ה על המתנגדים והוריד להם נשמה של רבי, בדמותו של הגרי”ס, אך הם החמיצו את ההזדמנות (ראה הרב דב כץ, “תנועת המוסר” ח”א עמ’ 335).

[7] הרב דב כץ, “תנועת המוסר” ח”ב, עמ’ 92.

[8] ספר החינוך, מצווה טז.

[9] ספר המאמרים תרמ”ג, מאמר ד”ה “האמנם”. משל זה מביא הרבי כדי להסביר פרט מסוים בעניין ביטול העולם לקב”ה.

[10] מוסר אביך א, א. לרב זצ”ל היה קשר הדוק עם תורת חב”ד. דוגמא אחת מני רבות לכך, היא העובדה שאחד משלושת הספרים שעיטרו את שולחנו בכל שבת היה הספר “לקוטי תורה”, של אדמו”ר הזקן (ראה “הרב מ”צ נריה “מועדי הראי”ה” פ”א).