מילות פתיחה:

אשתמש בראשית הדיו והדיוטא על מנת לפרוש כמה מילות פתיחה הכוללות, מספר הנחות ומוסכמות נפוצות הנוגעות בקיום מצוות ‘אהבת – ישראל’. וניתוחה הייחודי והבהיר של תורת החסידות, השופכת אור חדש על רמת נכונותם והמסקנא המתבקשת מהמסתעף מכל הלהלן. ראשית ישמשו משפטים אלו הקורא, כהקדמה וכמבוא. ולאחר הקריאה יוכל לראות, אשר שזורים בהם מעין מכלולם של הדברים (לבד ממסקנתם המעשית המתפרשת בשלהי היריעה).

בעידן בו אנו נמצאים, אין אדם ובטח הורה או איש חינוך, אשר אינו נותן ליבו על אובדן הערכים השוטף את הדור (הצעיר), בכל הנוגע למושגים הקשורים ב’תקשורת בין בני האדם’ ובטח ‘חברות ואהבת האדם’.ובשפה יהודית, כש’ואהבת’ הופך ל’אהבתי’ (‘לייק’ בלועזי), ‘לרעך’ הוא וירטואלי, וה’כמוך’ מסמל את ה’קיר’ ברשת ה’חברתית’, הנה מודים כולם שכשהמושג ‘חברות’ הפך ל’התכתבות’, אזי הכתובת ניצבת על ה’קיר’ וזועקת לשינוי תודעתי. ושאלת השאלות היא, מהו?

על זאת נבאר תפיסתה הייחודית של תורת החסידות למצוות ‘אהבת – ישראל’, ממנה נלמד כי, החברות הוירטואלית המזוייפת של הנוער, שורשה הוא תפיסה כללית מוטעית של המושג ‘חברות’ בכלל ו’אהבת – ישראל’ בפרט. נפרוש הדרכת החסידות לקיום אמיתי של מצווה נשגבה זו, שלב אחרי שלב, זאת על ידי שנתבונן ונדע, כיצד היא ה’אהבה’, מיהו ה’אוהב’, ומהו ה’נאהב’. וזה רק כשנדע קודם, מיהו האדם ומהי מהותו, כשנצליח להפשיטו ממעטפתו החיצונית, עד אשר נבחין, בין אשר ‘לנו’ לבין אשר ‘בנו’.

*       *       *

אפתח היריעה במשל, אשר כשם שהאוחז במפת-דרכים, הנה ככל אשר יצעד ויתקרב יותר אל המקומות אותם סימן לעצמו במפה, כן יראה ויבחין, אשר הערים אשר נראו לו כקרובות,  רחוקות הן יותר. והמקומות שנחשבו לו כדומים, שונים הם עד מאוד. וכן הלאה עד לבלתי היכר.הנה כן הוא בסולם הרוחני של המושכלות והנפשות, ככל אשר יעלה האדם בשלבי העדינות וההפשטה, כן ילמד להבחין בין הנפש ללבושיה ובין רמת המושכלות ואימותם.

אי לזאת כשיתבונן האדם ויחשב, מיהו האדם ומהו ‘עצמו’, הנה כשיישאל תינוק על סוגיה זו, כיון שהבחנות שכלו ממוששות הן, יענה כהרף, כי מחלצותיו ומחצלותיו של האדם הם הם עצמו. ובשעה שיהיה הולך וגדל יבחין, אשר כל אלו מעטפת הם לאדם וחיצוניים. וכסימנים לבד ישמשו.וכשהולך וגדל, עולה הוא מחיצוניות גסה לחיצוניות דקה, אזי לקומת האדם, לקלסתר פניו וצורתו להם יקרא ‘האדם’. וכשיתבגר עוד ויצעד מן ה’דקה’ אל ה’דקה מן הדקה’, יסבור הוא, אשר, תכונותיו ומידותיו של האיש, או שכלו וחכמתו, הינם עצמיותו. והוא מתמר ועולה ויעמיק, אשר גם המה, הנה מלכתחילה, לא הם הוא ולא הוא הם, של אחרים הם, קנויים הם, שאולים הם ולעיתים אף גנובים.ומחפש הוא את ה’עצם’ ועיני ליבו משוטטות במערכה אחרת, ב’אמת’ של האדם, ברצונותיו, באושרו ובתענוגותיו, שעל פיהם יבחין הוא מיהו האדם אשר לפניו. וכן הלאה והלאה.

כך מזדקרות לפניו תהומי התהומות והמרחקים, אשר, בין המתראה לאמת, בין העצם לבין המעטפת והלבוש, עד שעולה בידו להבחין, בין לבושי האדם לעצמיותו, ל’אני הפנימי’ שבו, למציאות הבלתי נראית ובל’ החסידות: ה’אין’, אשר היא האדם וזוהי מציאותו האמיתי.

הנה כל החשבונות הנזכרים, נכונים ותקפים הם בכל אדם באשר הוא. ואף בכל עצם וחפץ מעצמי העולם, אשר הנראה והממושש, אינו דוקא עצמו. ארכו, רחבו, גוונו ומשקלו של הדבר, ‘מעטפת’ הם ל’אין’ שבו, שהוא מציאותו האמיתית.

והנה מלמדתנו תורת החסידות, כי כאשר ביהודים עסקינן, אותה נקודה פנימית ואותו ה’אין’ אשר הוא ה’יש האמיתי’ כנזכר, אחד הוא בכל עם ישראל, נשמתו של כל יהודי היא חלק מעצמותו של הא-ל יתברך (ובל’ החסידות ‘חלק אלו-ה ממעל ממש’). וכשנוטלים חלק מן ‘עצם’ (שלא כבלבוש ומעטפת), ניטל כולו.ואם כן כל בני ישראל אחים הם בני אב אחד, ויתירה מכך ‘אחד’ הם ממש ולא שניים (על מהותה של ‘אחדות – ישראל’ ודרגותיה קצרה היריעה ועוד חזון למועד).

המורם מהתבוננות בכל הנזכר והמבט הנפלא הנולד מן החשבונות הנ”ל כולם, בנוגע לנידון דידן, אהבה אמיתית בין בני האדם בכלל. ובפרט האפשרות לקיום נכון של מצוות אהבת – ישראל בין בני העם היהודי:

כשיתן אדם ליבו ויתבונן בעיני שכלו יבחין, כי, רבות הפעמים, האהבה המצוייה בין בני אדם, אינה אהבה או חברות בין ה’אדם’ ל’אדם’, כי אם, בין ‘לבושו’ של האדם האחד ל’מעטפת’ של חבירו, הנה אהבה זו,  לבד זאת אשר היא כעין ‘אהבה התלויה בדבר’ וכשיבטל הדבר תיפסק האהבה, הנה כשנעמיק נבחין, כי, גם בשעת האהבה, כשאוהב איזו תכונה בחבירו, או את שכלו וחכמתו, אהבה זו היא סך הכל ‘אהבת עצמו’ דרך גופו של חבירו, הוא אינו אוהב את האדם שלמולו, כי אם, תכונותיו ולבושיו שלו-הוא, נהנות מתכונותיו או חכמתו של חבירו ומספקות אותו, וגם כשעוזר הוא לאדם הזקוק לו ככל יכולותו, פעמים מספר אשר המבוקש באותה עזרה, היא, ההנאה והסיפוק אשר הן גורמות לו, ואזי גם אם יבטל ויתן כל אשר לו, ההנאה הזו תישאר בידו ובלתי ניתן לקחתה ממנו (אם כי ודאי שאל ימנע האדם ליתן ולעזור עקב חשבונות מסוג זה וכלהלן).

פשוט הוא אמנם שהאינטרס האישי של האדם באהבת חבירו וכדומה, אינו במודע חלילה, כי אם שוכן הוא בדרך כלל בתת תודעתו, אך הבעיה היא, אשר תת מודע זה והבחנה דקה זו, אצל הדור הצעיר משתרשת גם ב’מודע’ ממש. והופכת להבחנה גסה יותר בה גלוי לעין כל, כי החברות הוירטואלית מטרתה היא אחת, העצמת שמו הוא. והאדרת ‘עצמו’ ב’חברתיות’ שעל ‘אתר’.

וכשבאים אנו לשנות התפיסה והתודעה של הצעיר או המוחשי, ראשית עלינו לחשב הנכון בעצמנו הבוגר והמופשט, כשנרצה לעקר הבריחה מה’אדם’ אל ה’פרופיל’, מה’דעה’ אל ה’סטטוס’ ומה’שיח’ אל ה’תכתובת’. צריכים אנו קודם לתת הדעת ולהבין מהי התפיסה הנדרשת והיאך היא ההשקפה האמיתית בה עלינו לצעוד ואותה להשריש בתודעתנו. והיא היא הידיעה וההבחנה בין אהבת עצמינו לאהבת זולתנו, אז נוכל לתקשר נכונה בין בני אנוש ולחוש אהבת אדם מהי, אזי גם סביבתנו תושפע ותשיב אהבה אמיתית כי כמו שאמר החכם באדם, ‘כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם’, יודעים אנו כולם ומכירים בכך, אשר ‘דברים היוצאים מן הלב’ חזקה היא שנכנסים הם אל ליבו של הזולת, ומובטח הדבר שישיב הוא ‘חברות’ נכונה ואמיתית. וכך, במודע או שלא, ישרשר הוא תפיסה זאת הלאה לזולתו וכפי שנאמר בתלמוד ‘חברך חברא אית ליה’ (חבריך חבר עוד יש לו), ויתגלגל הדבר ויתרבה ויוסיף תקשורת נכונה ואהבה אמיתית בין בני האדם כולם ואחרי הלבבות ימשכו גם הפעולות ויגבר האור והחסד וינצח הרע והחושך.

נכונים הדברים בכפל ובכפליים כשהמדובר הוא בין יהודים ושהמושא הוא קיום מצוות ‘אהבת – ישראל’, והשואל זאת למה, על כן נזכיר המוזכר אודות חידושה המופלא של תורת החסידות המלמדת, כי, נשמת כל בני ישראל אחת היא ממש בלי שום חילוק ובטח שללא כל פירוד. וכשם שכל בר דעת יסכים, כי האומר שאהבת אב לבנו אינה אלא ‘חזקה’ יותר מאהבת איש לחבירו, אדם שטחי ייקרא, שהלא פשוט הוא וברור כי אהבה זו איננה רק כמותית יותר, אהבה זו עוצמתית היא ומ’סוג’ אחר לגמרי, שונה היא מאהבת איש זולתו לא רק ב’כמות’ אלא בעיקר ב’איכות’ בלשון החסידות נקראת אהבה זו ‘אהבה עצמית’.

כן ממש ויתירה מכך תהיה האהבה בין יהודים, בשעה שיקלף האדם מעטפתו החיצונית ויפשוט לבושיו הפנימיים, עד ירגיש נשמתו עיקר וגופו טפל, אז יחוש הוא חלק מגוף אחד ומקומה אחת של כלל ישראל, כך ורק כך תיתכן האהבת – ישראל של ‘ואהבת לרעך כמוך’ ממש, ללא כל כ’ף הדמיון, אזי ירגיש הוא כלפי היהודי הניצב למולו אהבה מסוג נשגב ונעלה, אשר באין ערוך והקבלה לאהבת אדם סתם. לכך התכוונו אותם האומרים שבין יהודים אין ‘אהבת – חינם’  ולאידך כל שנאה הרי היא ‘שנאת – חינם’. כשהאהבה אינה נתונה למעלתו או תכונתו של היהודי השני כי אם לנשמתו, אין סיבה או הסברה בעולם היכולה לבטל אהבה זו.

עם זאת להשים ליבנו אנו צריכים, כי, בה בשעה שאנו מתבוננים ומעמיקים בנפלאות ההשגות ועומק הלבבות, הנה בל נשכח כי החלק העיקרי של מצות ‘אהבת – ישראל’ הינו המעש, לעזור לכל יהודי בכל אשר הוא נצרך ו’דעלך סני לחבריך לא תעביד’ (מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך), ומצווים אנו בכל עת לא להזניח המעשים והפעולות גם אם נדמה לנו כי הם אינם חפים ונטולים הנאה אישית, ובפרט שעל פי טבעו של האדם – וכפי שאומרים חז”ל – ‘אחרי הפעולות נמשכים הלבבות’ ויפעל הדבר לא רק בעצמינו כי אם בלבבות סביבתנו עד שישפיע על כל העולם כלו ויכריעהו לטובה ויגרום לתשועה ולהצלה. ובעידננו, מוחשי הוא הדבר אשר,  ‘פסיעה קטנה לאדם צעד גדול הוא לאנושות’.

המסקנא המעשית:

– על מנת שנוכל לתקשר נכונה פיזית עם בני אדם ולתחזק חברות נכונה ואמיתית, צריכים להתבונן היטב לאהוב את האדם עצמו ולא איזה מתכונותיו או דברי חכמתו, אשר, 1. עלולים להתחלף הם או עשויים אנו להשתנות ויאבד הקשר ותיעלם החברות. 2. בכך, בתת מודע על כל פנים, אנו אוהבים את עצמנו ומספקים לנו הנאה מהעומד למולנו.

– זאת כשנתבונן בעצמינו ונדע להבחין מיהו האדם עצמו הן שלנו אנו והן של העומד למולנו ונשכיל לכוון לשם את הקשר בינינו ודאי הדבר שיפעל הדבר אצל הפרטנר וישיב כלב האדם אל האדם.

– שהמדובר אודות יהודים, מקבל הדבר משנה תוקף כשנדע על לימודה של תורת החסידות כי כל נשמות ישראל חד הם וחלק אלו-ה הינם, אזי האהבה תהיה עוצמתית ואיכותית באין ערוך ‘ואהבת לרעך כמוך’.

– עם כל זאת לבל נרפה לרגע מפעולות העזרה והסיוע לכל אדם הנזקק לכך שאחרי הלבבות נמשכים הפעולות וישפיע הדבר על הרגש שבלב שיהיה כפי האמת וישפיע על העולם כולו.

מקורות:

– תניא, ליקוטי אמרים פרק ל”ב.- דרך מצוותיך מצות ‘אהבת – ישראל’.- לקוטי שיחות חלק י”ז פר’ קדושים ב’ אות ג’ כולל ההערות והשולי הגליון, אות ח’ – סוף השיחה.- לקוטי שיחות חלק ל”ז עמ’ 57 ואילך הערות 20-22.- תורת מנחם ה’תשי”ב ח”א כ”ד טבת סעיף י”ד.- תורת מנחם ה’תשמ”ב ח”ד עמ’ 2265 סעיף ב’.