אבא, אמא, רק רגע
Positive Present Parenting

התמודדות מוצלחת עם האתגרים שהחיים מזמנים בפנינו, דורשת ניצול ושימוש בכוחות הנפש הפנימיים שלנו. ביטוי הכוחות בפועל, מותנה בין השאר בקיומה של תפיסה והערכה עצמית חיובית ביחס לקיומם של כוחות אלו והיכולת המעשית שלנו לנצלם.

חיבור זה מתמקד, באיתור גישה יעילה, לביסוס של הערכה עצמית חיובית, בתחום ההורות, מתוך בחינה מקיפה של האתגר הכללי הכרוך במימוש תפקידינו בעולם הזה.

דרך הזיהוי של עקרון בסיסי ומהותי בהגשמת הייעוד הקיומי שלנו, מתבררת גישה יעילה ומתקבלת על הדעת, שבכוחה לתרום באופן משמעותי לתפקוד המעשי שלנו כהורים.

חווית הכישלון בהורות והשפעתה המדאיגה

אחד מהאתגרים הבולטים בצורת החיים המודרניים, היא ההתמודדות של הורים מול ילדיהם במערכת המשפחתית, לאור הערעור בסמכות ההורית המסורתית. בהתמודדות זו ניתן למצוא ביטוי רב להשפעה המעכבת שיש לתפיסה עצמית שלילית ביחס לעוצמת כוחות הנפשיים שלנו, על המימוש של כוחות אלו בפועל.

מצד אחד, מוותרים רבים מאתנו על יישום של סמכות הורית פשוטה ומוחלטת בביתם, כמו זו שהורינו וסבינו חוו בילדותם. במקומה, אנו בוחרים עקרונות שונים מבין שטף המידע הזורם אלינו בערוצים שונים ומתוך ההיצע הרב שאנו נחשפים אליו,  ומשתדלים ליצור בביתנו דגם חדש של סמכות הורית, מורכבת, מותאמת ומשתנה.

ביישום המעשי של הסמכות ההורית המורכבת שלנו, אנו עלולים לחוות לעיתים כישלונות בביתנו פנימה. ילדים שאינם משתפים פעולה במידה הרצויה בעינינו. בנים או בנות שמתפתחים מבחינה רגשית בצורה שמעוררת בנו חששות. התמודדות מול קשיים התנהגותיים ולימודיים במסגרות הלימודיות.

התרחשויות מסוג זה מאתגרות את דרך החינוך שיישמנו, ומערערות את תחושת הביטחון שלנו בבחירות החינוכיות שעשינו. בהיעדר הסמכות ההורית המסורתית, ולאור החשיפה שלנו למגוון של גישות אפשריות בתחום החינוכי, אנו עלולים לייחס לעצמנו שגיאות והשפעה שלילית על ילדינו. החרדה שלנו מפני פגיעה חמורה בילדינו מערערת עוד יותר תחושת הביטחון שלנו, ועלולה לקבע אצלנו תדמית שלילית ביחס לכוחות הנפשיים שקיימים בנו להתמודד עם חינוך ילדינו.

התוצאה של תהליך זה, היא שרבים מאיתנו ניגשים למלאכת החינוך של ילדיהם מתוך תפיסה עצמית שלילית. כזו שמעכבת אותנו מלהוציא בפועל את הכוחות הנפשיים האמתיים שטמונים בנו להתמודדות בתחום חשוב זה. לעיתים אנו מחפים על חולשה זו באמצעות יישום של דרך חינוך ליברלית וחופשית, שמונעת מהילד את הסמכות החיצונית, החיונית לצמיחה והתפתחות אישית נכונה. לעיתים אנו מתחברים לדרך חינוך נוקשת ואף אלימה, שאינה משיגה תוצאה של חינוך אמתי.

כך או כך, בעקבות חוויות של כישלון בעיצוב דמותם של הילדים ובהשפעה עליהם, רבים מאתנו מגדירים את עצמם בתוך תוכם, במודע או שלא במודע, כבעלי כוחות נפשיים חלשים בהתמודדות מול ילדיהם. תחושה זו לא נעלמת מעיני ילדינו. הם מקבלים את ההגדרה העצמית השלילית שאנו מייחסים לעצמנו, ופועלים בהתאם. הנכונות שלהם לקבל מאתנו השפעה מצטמצמת, ואנחנו הופכים לדמויות פחות משמעותיות בעיניהם.

תופעה זו דורשת מענה, ומעלה את הצורך להגדיר גישה מתאימה ויעילה ביותר לבנייה וביסוס של תפיסת הורות עצמית חיובית, דרכה נזהה את עצמנו כבעלי כוחות נפשיים חזקים ובעלי יכולת התמודדות מול ילדינו.

ההורות כמרכיב בייעוד הקיומי הכולל

תפקיד ההורות שמוטל עלינו באופן טבעי ברגע בה נולד לנו ילד, מהווה  היבט אחד בייעוד הקיומי שלנו. בחינה של תפקוד נכון כהורה, יכולה להיעשות דרך דיון והסקת מסקנות ביחס לתפקוד הנכון במסגרת הייעוד הקיומי הכללי שעומד לפתחנו.

עם הולדתנו, הוענקו לנו מספר כלים שימושיים לתפקוד: א. מחשבה – הכוח לחשוב, לתכנן ולדמיין. ב. דיבור – הכוח לדבר, להסביר ולהעביר מסרים, ג. מעשה – יכולת התנועה וביצוע פעולות באברי הגוף השונים.

במהלך שנות חיינו, אנחנו אמורים להגשים את ייעודינו, באמצעות שימוש נכון ומועיל בכלים אלו. מפעם לפעם אנו אמורים לעצור לרגע ולשאול את עצמנו שאלות קיומיות בהקשר זה: האם אנו צועדים בדרך הנכונה? האם אנו מנצלים נכון את כוח המחשבה, משתמשים כראוי ביכולת הדיבור, ומפעילים בצורה חיובית את אפשרויות המעשה? האם אנו מצליחים להגשים את קיומנו?

מטבע הדברים, התשובות שאנחנו נותנים לעצמנו, יכולות לגבש אצלנו תפיסה והערכה עצמית לגבי כוחות הנפש שלנו. תשובה הנוטה לצד החיובי תיצור הערכה עצמית שלנו כבעלי כוחות נפשיים חזקים, ותשובה הנוטה לצד השלילי תגרור הערכה עצמית שלנו כבעלי כוחות נפשיים מוגבלים.

בחינת התפקוד הנכון, בהקשר זה של הגשמת הייעוד הקיומי שלנו, יכולה להתבצע בדרכים שונות. הדרך שתוצג כאן, מופיעה בתורת חסידות חב”ד, והיא מעניקה כלי רב עוצמה לגישה יעילה ואפקטיבית לביסוס תפיסה עצמית חיובית, בתחומי תפקוד שונים, וההורות בכללן.

צדיק רשע ובינוני בספר התניא

ספר היסוד של חסידות חב”ד הוא ספר התניא. הוא חובר על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד תנועת חסידות חב”ד ונשיאה הראשון. הספר מציע גישה חדשה להתמודדות של היהודי עם הגשמת ייעוד קיומו בעולם.

בפרק הראשון של ספרו  מציג רבי שניאור זלמן שלוש דרגות כלליות של שמות תואר אפשריים לאדם. צדיק, בינוני ורשע. הצגת דרגות אלו, מעוררת כמובן את הצורך, לקבוע מהם תנאי ההשתייכות לכל אחת מהן.

ניתן היה לחשוב, כי דרגות אלו מחולקות על בסיס סיכום ההישגים אליהם הגיע האדם בחייו. כלומר, התואר צדיק ניתן למי שבסיכום הכולל הצליח להגשים את ייעודו בעולם הזה ורוב הזמן ניצל בצורה הנכונה את הכלים שהועמדו לרשותו, ההגדרה כבינוני ניתנת  למי שהצליח באופן חלקי במשימה זו, והשם רשע מגדיר את מי שנכשל במשימה ובסיכום הכולל של פועלו הוא מוערך כמי שרוב הזמן ניצל את כוח החשיבה שלו באופן לא ראוי, השמיע את הדיבורים הלא מתאימים, ועשה את הפעולות הלא נכונות.

אולם, רבי שניאור זלמן אינו מקבל את דרך ההגדרה הזו. מיד בתחילת הספר, הוא מצטט את קביעת הגמרא במסכת נידה. נאמר שם, שגם אם יש לאדם סיבות אוביקטיביות להעריך את עצמו כצדיק, עליו לתפוס את עצמו כרשע. קביעה זו מהווה הוכחה, שהבחינה של צדיק בינוני  ורשע אינה כה פשטנית. כך, שגם אדם שבסיכום הכולל מנצל באופן ראוי את הכוחות שהועמדו לרשותו, לא נכנס בהכרח להגדרת הצדיק.

על מנת לפרש את חלוקת הדרגות והתארים בצורה מדויקת, מקדים רבי שניאור זלמן ומציג בפרקים הראשונים של ספרו גישה חדשה להבנת מהות הקיום האנושי. לפי גישה זו, האדם מכיל בתוכו שתי נפשות שונות. שתי ישויות של כוחות נפרדים זה מזה. נפש אלוקית ונפש בהמית. שתי נפשות אלו נמצאות במאבק מתמיד על השליטה במוחו, ליבו וגופו של האדם.

הנפש האלוקית מנסה להשליט באדם מידות טובות, במגמה להביאו להגשמת הייעוד הקיומי שלו, באמצעות חשיבה טובה וחיובית, ניצול של יכולת הדיבור למטרת התעלות והתקדמות רוחנית, ושימוש בכוח המעשה לפעולות הנכונות.

הנפש הבהמית לעומתה, מהווה מקור למידות הרעות, כעס, גאווה, רדיפה אחר תענוגות, עצלות, עצבות ובטלה. התעוררות של המידות הרעות בנפש, נובעת מניסיון השתלטות של הנפש הבהמית על האדם, במטרה להכניע אותו, להחדיר לתוכו מחשבות מזיקות, להוביל אותו למעשים שאינם ראויים, להרחיק אותו מהגשמה עצמית, ולמנוע  ממנו למלא את ייעודו.

לאור הקדמה זו, מפרש רבי שניאור זלמן, כי בחינת מצבו של האדם במאבק הנפשות, מהווה את אבן הבוחן לקביעת ההשתייכות של האדם לדרגות השונות, צדיק בינוני או רשע. צדיק הוא זה שהכניע את הנפש הבהמית, ניצח אותה באופן מוחלט, והשתחרר לתמיד מהמאבק עמה.

התואר רשע, ברמות שונות, ניתן לכל מי שנמצב במצב בו במאבק הנפשות יש לנפש הבהמית דריסת רגל כלשהי במוחו ובליבו, ולעיתים קרובות או רחוקות היא עלולה להשליט את מרותה עליו, במחשבה, בדיבור או במעשה.

התואר בינוני, ניתן למי שנמצא בתווך, בין הצדיק לבין הרשע. בפועל הוא דומה לצדיק. מחשבתו, דיבורו ומעשיו טובים וחיוביים בתכלית, ומכוונים להגשמת ייעודו הקיומי, אולם בניגוד לצדיק, הניצחון שלו על הנפש הבהמית אינו סופי מוחלט. הנפש הבהמית חיה וקיימת בתוכו, וממשיכה לארוב לו, לנסות להפילו ברשתה, ממש כמו אצל הרשע. הוא דוחה אותה  שוב ושוב, היא נכשלת במטרתה, אבל היא אינה נעלמת.

עוצמתו של הרגע בחיי הבינוני

על מנת להסביר את ההבדל בין הבינוני לבין רשע מהסוג שנכנע לנפש הבהמית לעיתים רחוקות ביותר, מגדיר רבי שניאור זלמן בספר התניא פרק י”ב את הבינוני, כמי שלעולם הנפש הבהמית אינה שולטת בו. באופן אחר מוגדר שם הבינוני כמי שלא נכשל  מימיו, ולא יכשל לעולם.

בהגדרה זו הוא מייצר גישה חדשה ומהפכנית לבחינת הגשמת הייעוד הקיומי שלנו, ולתפיסה והערכה של האדם את עצמו. גישה שקובעת, כי בניגוד לצורת החשיבה המקובלת, אבן הבוחן להערכה של האדם על עצמו, אינה סיכום של פעולות ורגשות מצטברות לאורך זמן, כי אם  המצב הנפשי הנוכחי, וההחלטות שמתלוות אליו.

גם אדם שנכשל בעבר, יכול לתפוס ולהעריך את עצמו ברגע מסוים של שליטת הכוחות החיוביים במחשבתו, דיבוריו ומעשיו, כמי שלא נכשל לעולם, וגם אם רגע לאחר מכן הוא יכשל, אין בכך סתירה לקביעה כי באותו רגע של שליטה חיובית, הוא הוגדר כמי שלא יכשל לעולם.

הכישלונות שחווינו בעבר הרחוק והקרוב, אינם רלוונטיים להגדרה העכשווית שלנו. אפשרות הכישלון הטמונה בעתיד אינה רלוונטית לתפיסה וההערכה העצמית הנוכחית את עצמנו. ההחלטה והנכונות העכשווית לחשוב, לדבר ולעשות את הדבר הנכון, שנובעת משליטה עכשווית של הכוחות החיוביים בנו, היא זו שקובעת את מצבנו ומגדירה מי אנחנו.

הרגע הזה קובע – אתה הורה חזק ומלא כוחות

בפרק י”ד בספר התניא קובע רבי שניאור זלמן, כי מידת הבינוני היא מידת כל האדם ואליה עלינו לשאוף. על כל אחד מאתנו מוטל התפקיד, להשתדל ולפעול על מנת ליישם בחייו את העקרונות המאפיינים  את דמותו של הבינוני.

ההורה המודרני  יכול לתרגם אידיאל זה, למתווה מעשי של פעולות והחלטות, בקביעת התפיסה וההערכה העצמית שלו בהתמודדות שלו מול ילדיו, בדרך הבאה:
א. בחירה בגישה חינוכית מקצועית ומקובלת, תוך הכרה בכוחות חיוביים שמובנים בנפש ילדו.
ב. יישום של גישה זו ברמת החשיבה, ברמת הדיבור וברמת המעשה.
ג. החלטה והכרה בכוחו ותפקידו של הרגע הנוכחי, בקביעת התפיסה וההערכה העצמית שלו ביחס לכוחותיו הנפשיים להתמודדות עם אתגרי ההורות.

הכרה זו צריכה לכלול התייחסות ואמירה ברורה ביחס לחוויות בעבר הרחוק ובעבר הקרוב, של כישלון בהתמודדות ההורית. התייחסות המבוססת על הבנה והפנמה, כי לכישלונות אלו אין כל משמעות על קביעת ההערכה העצמית שלנו על עצמנו ברגע זה. הכוחות החיוביים שהובילו אותנו לבחירה העכשווית הנכונה, הם אלו שמגדירים אותנו ברגע זה באופן בלעדי. רק הרגע הזה קובע אם אנחנו הורים טובים, חזקים ובעלי יכולת התמודדות מצוינת מול ילדינו.

בנוסף, צריכה הכרה זו לכלול התייחסות ואמירה ברורה ביחס לאפשרות של כישלון עתידי, בעתיד הקרוב או הרחוק, בתפקוד שלנו כהורים ובהשפעה של התפקוד הנוכחי שלנו על ילדינו. התייחסות זהה, המבוססת על הבנה דומה, כי לתוצאות כאלה ואחרות ולטעויות שאולי נעשה, אין כל השלכה על קביעת ההערכה העצמית שלנו על עצמנו כהורים, ברגע זה. כעת, הכוחות החיוביים שבחרנו להשליט בנפשנו מגדירים אותנו באופן בלעדי.

גישה זו שמתמקדת בהשתדלות שאנו עושים בהווה, ומבוססת על הכרה במבנה הייחודי של הנפש, מעניקה כלי יעיל ואפקטיבי לבניית הערכה עצמית חיובית על תפקודינו כהורים. הבנה והפנמה של עוצמת הפעולה של הכוחות החיוביים בנפש, בזמן שניתן להם ביטוי ושליטה, תאיר את דמותנו באור אחר בעיני ילדינו, ותהפוך אותנו לדמויות משמעותיות יותר בעיניהם.

לומר ולספר – אני הורה טוב

עם יישומו של מתווה זה, ניתן לו ביטוי מעשי. כהורים, אנו מתייחסים מידי פעם לתפקידינו זה ולילדינו, בשיחות והתכתבויות שאנו מנהלים עם חברים ובני משפחה. בשיחות אלו נבטא במילים ובמשפטים ברורים את ההכרה החדשה שביססנו בנפשנו. נאמר בפה מלא: אני חושב שאני ממלא היטב את תפקידי כהורה, שיש לי השפעה חיובית ומועילה על ידי ושהם קיבלו ממני את המרב שביכולתי לתת להם.