Uprooting Apathy
?מה איכפת לי

אחת הבעיות המרכזיות בחייו של אדם בעולמנו, בפרט במאה העשרים ואחת, היא האדישות. האדם שקוע בעצמו יותר ויותר ואינו מונח בצרותם של אחרים. לפעמים הוא גם בא בשאלה “כיצד אוכל לעזור לאחר אם מה שמונח לי בראש הם הצרות האישיים שלי”.מקור הבעיה, כפי שנראה ממספר מקומות בתורת החסידות הוא גם הפתרון. הבעיה היא כי צרותיו של השני, של הזולת אינם נוגעים לי, ואילו הפתרון הוא בשרש הבעיה עצמה. כאשר הזולת יהיה נוגע לך, בשמחותיו ולהבדיל בצרותיו, אזי תהיה מונח בו ותוכל לעזור לו.

*

במאמר המתחיל “ואתה תצוה” שאמר הרבי בפרשת תצוה תשמ”א שהוא בעצם המאמר האחרון אותו חילק הרבי לעת עתה לאלפי חסידים – בפורים קטן תשנ”ב, מבוארת נקודה חשובה ויסודית – גילוי עצם הנשמה במרחב הגלות. כולנו יודעים כי כאשר יהודי נמצא בצרות, או אז מוצא הוא את הזמן והצורך להתחבר לבורא עולם ולשוב אל אבותיו. אך כאשר טוב לו ייתכן וישכח מי הוא הנותן לו את הטוב והכוח.

דבר זה נראה גם מדברי אדמו”ר הזקן במלחמת נפוליאון לפני כמאתיים שנה, בה העדיף כי הצאר הרוסי ינצח ולא נפוליאון הצרפתי, אף שזה האחרון הבטיח חופש פעולה ודת ליהודים אם ינצח – בהסבירו כי דווקא כאשר יהיה ליהודים קשה הם יזכרו ולא ישכחו את מסורתם וצור מחצבתם.

דבר זה רמוז במילות הפסוק בתחילת פרשת תצווה “ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור”. השמן הזך מגיע דווקא על ידי כתישה. כתית – למאור. על ידי הכתישה והכתיתה אפשר להגיע לעצם הנשמה, לעצמותו של הזית, למאור ולא רק לאור.

אמנם, כאשר יהודי נמצא בארצות הרווחה – כפי שכולנו רואים היום שיש אפשרות לכל יהודי לעשות כמעט את כל המצוות וכמעט בכל מקום בעולם, לכאורה כאן כבר אי אפשר למצוא את עצם הנשמה. כאן הכל נעשה “כמצוות אנשים מלומדה”. הוא כבר לא יכול להרגיש את נשמתו הזועקת לו לעשות עם כל הקשיים מאחר והם אינם. ובשפה עכשוית “לא איכפת לו מזה”.

בא הרבי ומסביר במאמר, כי כאשר יהודי חושב ומגיע למסקנה שלמרות שהוא נמצא במקום של הרחבה ולו עצמו טוב כרגע, אך זה גופא שהמצב אינו כך בכל העולם, זאת אומרת שאין גילוי אלוקות בגילוי בכל העולם (=אפשרות לקיום מצוות בכל מקום), ואנחנו עדיין נמצאים בגלות – הרי ברור שגם מה שכן ישנו, גם הגילוי שאותו אני מרגיש – הוא חסר. ידוע ש”העצם נמצא בכל מקום ובגילוי”. דבר אמיתי ועצמי אינו מתחלק. ובאם כרגע האפשרות לקיום מצוות שונה ממקום אחד למשנהו,  הרי זה סימן שאין כאן את גילוי העצם. זה עצמו מה שמביא לאדם את הכתישה העצמית (בלשון המאמר “אינגאנצן צוטרייסלט”), והרצון והתשוקה לראות את גילוי העצם – שהוא בעצם הייעוד המקווה, הגאולה העתידה בה יראו בעיני בשר “כי פי ה’ דיבר”, כהבטחתו של הנביא ישעיהו.

*

גם במאמרים נוספים של הרבי מצאנו נקודה זו. הנה נקודה נוספת ממאמר “על שלשה דברים” שאמר הרבי בש”פ קדושים תשי”ד ויצא לאור לקראת כ”א אלול תש”נ. במאמר זה מסביר הרבי את החיבור והשייכות שיש בין עבודת התפילה ולימוד התורה אף שלכאורה כל אחד מסמל עבודה אחרת. התפילה הינה העלאה מלמטה למעלה (בקשת המתפלל ורצונו להידבק בשורשו) ואילו לימוד התורה מסמל את ההמשכה מלמעלה למטה (כעונה אחר הקורא, היינו שהאדם אומר וחוזר את דיבורו ותורתו של הקב”ה). אמנם, השלימות האמיתית היא בחיבור שני הענינים יחדיו.

ומביא הרבי דוגמא לכך מהסיפור בגמרא על כך שכאשר רבי רצה שיירדו גשמים בעת בצורת הוא העלה לפני התיבה את רבי חייא ובניו וכשהיו שלוחי ציבור והתפללו, ירדו הגשמים. שלכאורה ממה נפשך, אם המעלה היא בתפילת רבי חייא ובניו מדוע נצרך שיהיו שלוחי ציבור? אלא צריך לומר שמכיון שלרבי חייא ובניו לא נגע שיירדו גשמים, לכן תפילתם ובקשתם לירידת גשמים לא הייתה בשלימות, ורק כאשר היו שלוחי ציבור והרגישו את הצורך מצד הציבור לגשמים – או אז התקבלה התפילה בגשמיות וירדו הגשמים.

הנה ראינו מסיפור זה שכאשר האדם יודע שהדבר נוגע לו ולעניניו, הרי שגם מה שבחיצוניות לא נראה כשייך לו, יכול לגרום לאדם לעזור או לסייע לזולת ולהבדיל להצטער מעניניו של הזולת.

אלא שעדיין נשאלת השאלה, ומדוע שהדבר ייגע לי? ומה איכפת לי ממצבו של הזולת ומהמצב בעולם ובעיר אחרת?

*

וגם עניין זה מבואר בתורת החסידות. על הפסוקים בתחילת פרשת ניצבים “אתם נצבים היום כולכם לפני ה’.. ראשיכם שבטיכם . . מחוטב עציך עד שואב מימיך” מוסבר בחסידות (לקוטי תורה פרשת נצבים ועוד) כי עם ישראל כולו כגוף אחד המחולק לראש רגל ואברים נוספים, כמו כן עם ישראל הינו גוף אחד וכל סוג בעם ישראל מסמל איבר אחד מגוף האדם.

וכמו שהראש לא יוכל ללכת בלעדי הרגל, והמוח לא יוכל להעביר את מסריו לאחר מבלעדי כח הכתיבה שביד וכוח הדיבור שבפה, ועד שהרגל נחשבת כ”ראש” לגבי המוח כאשר מדובר על הליכה – זאת אומרת שכל אבר צריך לחבירו, וכל אבר הוא במידה מסויימת ה”ראש” לעומת האיבר האחר, כן הוא ממש בעם ישראל כולו אשר שלימותו של האחד תלויה בחבירו.

ובזה גופא מביא הרבי בלקוטי שיחות חלק ד לפרשת נצבים שיש בזה כמה צורות הסתכלות – אם להסתכל על כל מעלה של אבר מצד עצמו או רק כמו שכל האברים מביאים תכלית ושלימות של אדם וגוף אחד. ומביא שם שיש מעלה גדולה כאשר ביחד עם זה שלכל אבר יש את תכונתו ומעלתו העצמית יודע הוא ומרגיש כי גם האבר השני ותכונותיו אינם זרים לו אלא חלק ממנו.

זהו גם ההסבר בכך ש”כל ישראל ערבים זה בזה” – עד שאדם אחד יכול לברך ולהוציא בברכתו על מאכל וכדומה את חבירו, מאחר ויש כאן התכללות מסויימת שכולם נחשבים כאחד ממש.

וכמו שביארנו לעיל שכאשר רבי חייא ובניו היו שלוחי ציבור או אז נגע להם עצמם ירידת הגשמים. לכאורה הביאור בזה הוא שכאשר עלו לפני התיבה הם הרגישו שהם חלק מן הציבור ונוגע גם להם הענין ולכן התקבלה תפילתם. שכן הוא הביאור במה שביאר הרבי במאמר “ואתה תצוה” – שהאדם צריך לראות את כל התמונה ולא רק את מצבו הוא, וכאשר יראה שהעולם כולו אינו בשלימות כאשר אין בו גילוי אלוקות – ממילא ידע שהדבר נוגע גם לו עצמו.

*

ונעבור לשייך את הדברים ולהתאימם בצורה מעשית, ובשני רבדים. הרובד הפשוט יותר כאשר ידע האדם שהוא נצרך לזולת. כמו שהפרופסור הגדול ביותר לא יסתדר באם לא תהיה לו חנות לממכר מוצרי מזון ליד ביתו, והשיכור הגדול ביותר לא יוכל לשתות לשכרה ללא החכם שהמציא את המכונה שמייצרת את השיכר – כן הוא גם בכל ענין שהאדם נצרך לחבירו, וממילא שמחת הזולת היא שמחתו כי הוא זה שמרוויח מזה (על דרך דוגמא שכאשר האדם מחתן את בנו הוא מבזבז אוצרות וכולם נהנים מזה), ולהבדיל העצב והצער והחוסר של חבירו יגעו גם ברגשותיו הוא כי ההפסד יכול לגעת גם בו.

וברובד עמוק יותר אפשר לומר בזה, כמבואר בשיחת פרשת נצבים שהובאה לעיל, שהאחדות הגבוהה יותר היא לא רק שכולנו חלק מעם אחד, אלא שכולנו נשמה אחת שהתחלקה וכגוף אחד ממש.

ואותו הדבר הוא בעינינו, שכאשר האדם יידע ויבין וירגיש כי הזולת הוא חלק ממנו, או אז הדבר ייגע לו וביותר.

ונפשט זאת יותר. נניח כי היד השמאלית של האדם כואבת – האם נוכל לומר שידו הימנית תוכל באותה העת לעשות פעולות אחרות ולהתנהג כרגיל? הרי ברור שהיד השמאלית הכואבת תשפיע גם על היד הימנית ועל כל הגוף. וההסבר לכך כי שלימותה ומעלתה של יד ימין תלויה ביד שמאל וכשיד שמאל לא מתפקדת כראוי ממילא גם יד ימין אינה כראוי. אף שברור שיד ימין איננה יד שמאל.

ובענינינו – אף שברור שהאדם איננו הזולת, אך כאשר יידע שהזולת הוא חלק ממנו הנה השמחה ולהבדיל הצער של הזולת היא שמחתו וצערו הוא עצמו. ולכן הדבר ייגע לו ביותר.

*

ובפועל ממש:

כאשר נרומם עצמנו מענינינו הזוטרים והנמוכים ונתרכז ויתרכז במהותנו הפנימית, נדע ונרגיש כי מהותנו ומהות חברינו וזולתנו חד הם. ואף ש”אין פרצופיהם שווים” הרי זהו רק בחיצוניות וברמה הנמוכה אבל לא בדרגא הגבוהה. וממילא נשמח בשמחת חברינו, נצטער בצערו ונרצה בכל עת מצוא לעזור לו באופן של להניח את עצמנו למען טובת הזולת – בידיעה ברורה ששלימותו היא היא שלימותנו אנו.